אליסון || ירדן

אזהרה: הקטע הבא הוא בדירוג pg13!

~.~.~

אליסון ישבה באוטובוס.
היה זה יום יפה. טיפות מים נוצצות ריצדו על חלונות כלי הרכב גדול הממדים, השמיים נצבעו בצבעי לבן ותכול, אך הצבע האפרפר של ענני הסערה עוד לא עזב. אף על מזג האוויר הסוער, נשמעו ציוציי ציפורים עדינים שהצליחה אליסון לשמוע מבעד למסך הרעש הכבד שנבע מהתנועה העמוסה של ימי שישי בכפר. אליסון עוד לא הצליחה להבין איך במקום קטן כל כך יכולות לעבור כה הרבה מכוניות המשמיעות רעשים בלתי נלאים.
האוטובוס נעצר. אליסון ידעה שתצטרך לרדת כעת, אך הפחד השתלט על כל חושיה – הפחד הוא זה שגרם לה גם לקום ממושבה ולהתקדם אל פתח כלי הרכב.
הנסיעה ארכה לא יותר משלוש שעות, אך בשביל אליסון נדמו שעות ספורות אלו לנצח.
היא יצאה מהאוטובוס והרימה את מבטה לשמיים. כעת הצבעים הבהירים נעלמו והוחלפו בצבע אפור כהה. אליסון ידעה מה זה אומר. סערה קרבה.
היא הסבה את מבטה לאחור – האוטובוס כבר לא היה שם. היא נשמה עמוקות. כעת זו היא לבדה מול העולם. היא לא הייתה צריכה להשתמש בחוכמתה בשביל להבין שהמנצח לא יהיה היא.
גשם החל לרדת. לאחר הליכה קצרה של לא יותר מקילומטר, נגלה לפני אליסון המקום המפחיד שראתה מעודה. הייתה זו אחוזת לבנים שקירותיה צהובים, ומעוטרים בחלונות גדולים שהיו סגורים כעת בשל הסערה המממשת ובאה. טיפות גשם ריקדו על גג הבית הגדול ונראו כאילו נספגות בו.
אליסון צעדה צעדים ספורים קדימה, ולאחר מכן נעצרה בשנית. נשימתה נעתקה. מלפניה נגלה הגן היפה ביותר שראתה מעודה – על דשא ירוק וצחור נגלו פרחים בשלל הגוונים: פרחים סגולים, צהובים, אדומים, ורודים וכחולים נצצו ברוב הדריהם. שיחים בשלל צבעי הירוק נגלו לעיניה של אליסון – כולם גזורים בהידור בצורות שונות. מראהו של הגן הימם את אליסון, ולרגע שכחה איפה היא ומה היא עושה – היא שכחה את הפחד. כעת נעלם כלא היה.
לצערה של אליסון, מבט נוסף בבית הספיק כדי להחזירה למציאות. בנוסף, גם ידעה שאם תמשיך לעמוד ולהסתכל על הגן, לא תוכל לעזוב לעולם.
היא ניגשה אל הדלת. דלת העץ הבהירה הייתה צבועה צבע תכול שכבר החל להתקלף ממנה והייתה מלאה גילופים של חיות שונות. אליסון הצליחה לספור בואש, אריה, איילה וחזיר. מוזר. היא דפקה על הדלת. שלוש דפיקות בדיוק, כמו שאמרה לה אמה. היא דמיינה אותה אומרת זאת. "שלוש דפיקות. לא יותר ולא פחות."
אליסון מעולם לא ידעה ומעולם לא הצליחה לשאול את אמה זאת. מעולם לא הספיקה.
דקות ספורות לאחר מכן, נפתחה הדלת. דודה אמיליה. אליסון ידעה רק דברים ספורים על דודתה מצד אביה, אמיליה הסטרסון, אך אמה סיפרה לה סיפורים רבים עליה. כעת נזכרה באחדים מהם.
לפני שנולדה אליסון, אמיליה עברה לגור אצל אחיה הקטן, אביה של אליסון, ומשפחתו בשל הצפה בביתה. אמה סיפרה לה שאמיליה התלוננה באופן בלתי פוסק על הבית, ןשהכריחה אותה לנקותו בקבע. הדבר שהדגישה יותר מכל היה שרק בזמנים הנואשים ביותר תשאיר את אליסון אצל דודה אמיליה. כעת אליסון הבינה זו בעצמה. האישה הדקיקה הייתה לבושה בשמלה ארוכה בצבע אדום כדם, נעליה הסתתרו מתחת לשמלתה. אליסון ניחשה שהן מהודרות עוד יותר מהשמלה. עיניה היו בצבע ירוק, כמו של אביה, אך בעיניה שלה היה משהו מבחיל. כאילו זו קדרה מבעבעת. שערה החום כעת היה אסוף בגולגול הדוק. קצוותיו היו אפורות – אפור כמו צבע השיער של אביה. היא נראתה קודרת ומבולבלת, כאילו מישהו לא בא לבקר אותה כבר חמישים שנים, והכל בגלל סיבה אחת שנדפה ממנה – היא לא אהבה מבקרים.
"דייויד," אמרה. שמה של אביה של אליסון. אליסון החליטה להתעלם מהאמירה המוזרה.
"ש-שלום," אמרה בשקט, "אני אליסון." ולאחר רגע הוסיפה, "בתו של דייויד." נראה היה שלרגע עלה חיוך על שפתיה של דודתה, אך אם היה, נעלם במהירות.
"אני מבינה," אמרה ברוגע, "אמרו לי שתגיעי הנה." היא נכנסה אל תוך הבית. אף שלא הזמינה את אליסון, היא החליטה שמוטב שתכנס אחרי דודתה. הבית היה גדול ורחב ידיים. משני צדדיה של אליסון הוצבו חלונות גדולים שכוסו בווילונות משי רקומים בצבע ורוד מבחיל. הרצפה הייתה מכוסה שטיח מעוטר דוגמאות שונות וצבעו חום. אליסון עצרה במקומה ובחנה את החדר. דודתה הסתובבה.
"ובכן, למה את מחכה?" הפצירה בה, "עקבי אחרי."
"כן, דודה אמיליה." דודתה חייכה ברשעות, כאילו מרוצה ממחמאה שקיבלה.
כעבור דקות ספורות, הגיעו הדודה והילדה אל החדר. היה זה חדר קטן ובו מיטה אחת, ממוצעת היטב; ארון גדול הנראה ישן; עמדת איפור ועליה מברשת קטנה; חלון קטן ועליו ווילון משי תכול ושולחן עץ קטן ועגול העומד על שטיחבו דוגמא מנוקדת.
"זהו חדרך," אמרה דודתה, "בהצלחה." לפני שאליסון הצליחה לפרש מדוע דודתה איחלה לה הצלחה, הדודה יצאה מהחדר וטרקה את הדלת בחוזקה.
ניגשתי לדלת וניסיתי לפתוח אותה.
נהדר.
נעול.

נראה היה שעברו ימים בשעתיים שישבה אליסון, אומללה, ליד הדלת, ללא אוכל או מים. כעת ידעה על מה דיברה אמה, אך עוד לא הבינה מדוע שדודתה היחידה תנעלה בחדר הזה. מוחה החל לפרש את המידע המועט שהיה לה לדבר מה שיעזור לה, אך לא הצליחה. לרגע עוד הסתכלה על החדר, סרקה במבטה את הרהיטים, החלונות ונוף הגן המקסים שראתה לראשונה שעות אחדות קודם לכן.ברגע שלאחר מכן, עוד לא הייתה שם – היא התעלפה.

אליסון עמדה בתוך חדר גדול ובו רהיטים מהודרים – ספת עור שחורה, שולחן עץ גדול ועל כל אחת מרגליו מגולפת החיה המלכותית, האריה, הנראה ברוב הדרו. ארון גדול עשוי עץ ניצב סמוך לחלון עצום בגודל מקרר שכוסה בווילון בצבע ורוד מבחיל. היה זה סלון בית הסטרסון. לחדר נכנסו שלוש דמויות – האחת לבושה שמלה צבועה סגול כהה ונועלת נעליים תואמות בעלות אבזמי כסף. שיערה היה אסוף בגולגול הדוק ושיערה צבעו חום כהה. אמיליה הסטרסון בצעירותה. אליסון פערה את פיה. היא בחנה את שתי הדמויות האחרות. לאחת היה שיער חום כהה כשל דודתה, ועיניים ירוקות. היא לבשה חליפת טוקסידו שחורה ועניבה אדומה – אביה של אליסון, דייויד הסטרסון. לשניה היה שיער אפור ועיני איזמרגד. היא הייתה לבושה חליפה דומה לזו של אביה, וחייכה חיוך מסתורי. אליסון ניחשה שזהו סבה - פרנק הסטרסון.
היא זכרה במעורפל צללית כהה בצורתו של סבה - זה עוד היה לפני שנפטר בעוד הייתה בת חמש. כעת הייתה אליסון בת 14. מספיק גדולה בשביל לשכוח. אבל היא זכרה.
"אבא." אמיליה פנתה אל פרנק, "אני בתך הבכורה, מדוע שתעשה דבר כזה? מדוע שתחליט החלטה כה פזיזה?"
האב נאנח למשמע דבריה של בתו. "אמילי," אמר לה ברוך, "אני לא יכול לחזור ולהגיד לך זאת שוב ושוב. את בוגרת בכדי להבין. ואם לא, עוד תביני. אני מבטיח."
"אז מדוע איני מבינה כעת? מדוע הוא" - היא הצביעה על אביה של אליסון - "מקבל את כל ההטבות שלך? מאז שאמה נפטרה..." היא היססה כשראתה דמעות מבצבצות מזווית עינו של אביה, "דייויד מקבל את הכל. היא לא הייתה רוצה את זה. היא הייתה רוצה שיוויון."
פרנק עצם את עיניו. נראה שהוא נחרד לשמע דברי בתו. "דייויד," אמר, "אני מצטער." הוא נפל לזרועות בנו, מעולף.
התמונה קפאה.
"את מבינה עכשיו, אל?" אליסון קפאה לשמע קול אמה. הרי אמא מתה שנים רבות קודם לכן, היא שכנעה את עצמה שזהו חלום בלבד.
"לא," אמרה אליסון, היא לא ידעה מאיפה השיגה את הביטחון לענות לקול אמה, אך עשתה זאת. היא ידעה שהעניין בו היא מתעסקת חשוב.
"אם כך," השיב לה הקול בנועם, "אשמח להראות לך. עיצמי את עיניך, אליסון, רק כך תדעי את האמת."
אליסון עצמה את עיניה בצייתנות. לאחר רגע, כבר הרגישה את גופה מרחף באוויר, ולאחר כמה דקות תמימות - התעוררה.

אליסון הרגישה כאילו קמה משנת ישרים ארוכה. היא ישבה בחדרה בבית דודתה - כפי שישבה שעות ספורות קודם לכן הנדמו כרגעים מעטים. החדר לא השתנה, פרט לכדור זכוכית כחול שנח מולה בשלווה. אליסון קמה ממקומה וחטפה את כדור הזכוכית. היא החלה להתעסק איתו, ולאחר רגעים ספורים, נפתח הכדור בקול 'דינג' חלוש. בתוכו, היה דבר לא צפוי. היה שם פתק. אליסון מיהרה לפתוח את הפתק שעובד לצורת גליל דק. היא החלה לקרוא לעצמה בשקט את הכתוב.
"פרנק הסטרסון - 1997 - 1928," הקריאה. הכתב היה מסולסל ועדין, נראה שהפתק נכתב בעט, "אבי, פרנק הסטרסון היה אדם נפלא. עורך דין, במקצועו, ואיש חכם, שקול ורציני. האסון קרה בערב יום הולדתי. הייתי רק אישה שברירית ועדינה. לא יכולתי לעמוד במותו של אבי, השתגעתי מדאגה כאשר היה בבית החולים. אך לאחר כמה ימים קשים, הודיעו לנו שהוא נפטר ממחלת הסרטן." אליסון נרעדה, "'מדוע עזבת אותנו?' הקראתי בהלוויתו, 'הלא היית אדם מקסים, טוב לב ונדיב? הלא רצית להישאר עם משפחתך? אנחנו רצינו. רצינו יותר מכל. אבל עכשיו, אנו רוצים שתחזור, אף שזה לא אפשרי. אנחנו רוצים שתהיה איתנו, שתצחק, שתשמח, שתשיר כמו כולם. אך אתה כבר לא פה. ומשאלת ליבנו התפוגגה.'" לאחר מכן היה כתוב באותיות מודפסות - "הגברת אמיליה הסטרסון שקעה בעצב. היא מעולם לא התחתנה או הולידה ילדים. כעת היא גרה לבדה בבית גדול בכפר אשר היה שייך לפרנק הסטרסון אף על שכעת, מבחינה חוקית, הבית שייך לדייויד הסטרסון וליורשיו." פיסת הדף נפלה מידה של אליסון ונחתה על הרצפה הקרה. הבית שייך לה. בגלל זה דודתה נעלה אותה בחדר. בגלל זה לא תשחרר אותה לעולם. בגלל זה, אליסון חייבת לברוח - ולא לשוב.

אליסון ארזה את חפציה במהירות. היא הכניסה את כולם למזוודתה הקטנה והישנה, והניחה אותה ליד דלת החדר. לאחר מכן, הוציאה סיכה שחורה משערה הפרוע, והכניסה אותה לתוך חור המנעול.
סיבוב אחד, שני סיבובים, שלושה סיבובים. דינג!
הדלת נפתחה.

אליסון הרימה את מזוודתה, והתגנבה אל סלון הבית. היא נכנסה אליו. ובחנה את החדר. הוא לא השתנה כלל מאז הגיעה לשם לראשונה. היא שמעה צעדים מגיעים מכיוון המטבח. אוי לא. דודתה נכנסה לחדר, וכאשר ראתה את אליסון, עיניה התרחבו. "מה - את - עושה - כאן?!" צרחה כמשוגעת. היא הרימה אגרטל גדול שנח לידה וזרקה אותו על אליסון. היא התכופפה ומיהרה לרוץ אל דלת הפתיחה, אך דודתה השיגה אותה. היא רצה אל המסדרון הקצר שהוביל מהדלת אל הסלון ונעצה באליסון מבט זועם.
אליסון התמלאה פחד, אך הצליחה לרוץ אל המטבח, לקפוץ אל החלון הגדול, וליפול.

אליסון נחתה על הדשא הירוק של גן הבית. היא שמה לב שזרועה דואבת ורליה כואבות, אך בכל זאת המשיכה לרוץ, ולרוץ, ולרוץ. לבסוף הגיעה אל השער הגדול בבטחה. היא התנשמה בכבדות והתמוטטה על הרצפה כשהמשפט הבא מתרוצץ בראשה:
"כל מי שנכנס לבית הסטרסון, יחזור תוך כמה שעות או לא יחזור בכלל." המשפט הפשוט של אמה נשמע כל כך גאוני באותו הרגע.
ואז זה הכה בה: זה לא סתם ככה. הבית מקולל.

~.~.~
ת"ב?

ואו.
הקטע ארוך יחסית, אבל הוא כתוב נהדר. התיאורים שלך מקסימים ועזרו לי לדמיין באיזה מקום פחות או יותר הדמות נמצאת, והסיום היה מפתיע במיוחד.
אשמח לראות עוד קטעים שלך D:

תודה רבה D:
השקעתי בו מאוד (:

את כותבת ממש טוב, הכתיבה זורמת ונעימה והתיאורים נפלאים!

תודה רבה (: