מאז ומתמיד היו לי סיוטים, אבל עכשיו אחד חוזר על עצמו, ובהתחשב במה שאני, זה חייב להיות רע.
פקחתי את עיניי, התרוממתי מהמזרון הישן והסתכלתי סביב על החדר הקטן שבו הייתי. קירות הבית היו עשויים מעצי במבוק צפופים, והייתי יכולה לשמוע את אימי מבשלת מחדר המטבח.
"היי, מה קרה?" אחותי, ששכבה לידי על המזרון, שאלה אותי בישנוניות האופיינית לה.
"הכל בסדר," שיקרתי וזייפתי חיוך. "חסר לי אוויר, אני אצא לסיבוב קצר."
שני מטרים מהבית הייתה אבן גדולה, אז הלכתי להתיישב בה. ולחשוב. בפעמים הקודמות שחלמתי על דברים רעים, כמו שהסוסים שבבעלותנו יברחו או שמהשדה יגזם החיטה על ידי עובר אורח מסתורי, הם קרו. אחד לאחד.
הסיוט מופיע לנגד עיניי בקטעים, אחותי רצה בשדה עם שמלתה הלבנה ונראית מודאגת, שערה הבלונדיני נכנס לפיה כשצעקה משהו לא ברור, היא נפלה חזק לאדמה, עיניה נעצמו. ככה זה נגמר.
זה אף פעם לא היה ככה, לא כזה קרוב אליי, לא היו לי סיוטים על אנשים.
האם אפשר למנוע את זה? שאלתי את עצמי אך התשובה הייתה ברורה מראש. כל הסיוטים שלי התגשמו, אז למה לא זה? אני חייבת לנסות למנוע את זה. זאת אחותי.
האוויר התחיל להיגמר לי ומול עיני ריצדו עיגולים שחורים עד שאיבדתי את ההכרה.

"מי אתה? מה אני עושה פה?" שאלתי כשישבתי בחדר על כיסא פלסטיק ומולי נמצא סבא זקן, עם זקן ארוך וחלוק אמבטיה עליו.
"אני לא זה שמשנה פה," אמר. "אלא את. את יודעת מה עובר עלייך, לורה קרל?"
"איך אתה יודע את שמי-"
"סיוטים חוזרים ונשנים של זוועות... נראה כי הם מתקיימים בצורה זהה. את יודעת מה זה אומר?" שאל ולא חיכה לתשובה מצידי. "את נביאה. את הנביאה. הנבואות והתוצאה בפועל זהות לגמרי."
"על מה אתה מדבר, אני לא שום נביאה," אמרתי בקול מהוסס. הרי איך יכול להיות שקרו כל הדברים האלו שחלמתי עליהם? אין סיכוי שאני...
"את יודעת את האמת," אמר.
עצמתי את עיניי. "מה אפשר לעשות כדי שהנבואה האחרונה לא תתרחש?"
"את יכולה להירגע, אחותך לא תמות," אמר כאילו קרא את מחשבותיי ואני נאנחתי. "אבל אין דרך למנוע נבואות של נביאה. האפשרות היחידה שלך היא לברוח, הרחק מהם. לא לסכן אותם."

רגליי התחילו לזוז כשהתרחקתי מהבית, שק בגדים היה על כתפיי. השמועה תתפשט, ואז הם יבינו. אני צריכה להתרחק מהם, כדי לא לפגע בהם. לשנות את שמי, לא להראות שום קשר אליהם. לורה קרלן, כן זה נשמע טוב.
אבל לבנתיים אחותי רצה אחריי עם שמלתה הלבנה, צועקת מילה לא ברורה, כנראה את שמי. תוהה למה אני בורחת בפתאומיות, קוראת לי לחזור. אבל אני לא יכולה לחזור, כי הנבואה תתגשם. קול חבטה נשמע וראיתי את אחותי מוטלת על האדמה. אדם זר מרים אותה ובורח יחד איתה.

"מה עם אחותי? אני לא יכולה להשאיר אותה שם, פשוט שוכבת."
"אין לך ברירה," אמר הזקן, "את תגרמי ליותר נזק. אבל יבוא יום בו תמצאי את אחותך."
"מתי?" דחקתי בו.
"כשלא תיהי יותר הנביאה."

דמעות נקוו בעיני כשראיתי איך בריחתי גרמה להגשמת הנבואה שנשבעתי שלא אתן לה להתגשם.

---
אני ממש אוהבת את הקטע הזה, גם כי הנושא שלו מזכיר את הנושא בקטע הראשון שלי לשלושת הז'אנרים.
ת"ב? (: