הדגשה || לימודי קודש במוסדות אקדמאיים

[elyadaro]

בעקבות איזכור של זה בדיון על כפייה אנטי-דתית, ראיתי לנכון להתייחס לעניין הזה.

כביכול, הייתי אמור לתייג את זה בתור "דעה"... אבל תארו לעצמכם את המקרה הבא. נניח שמישהו היה לקוח של אמא שלי, והוא היה מתאר את ההתנהגות השלילית שלה כלפיו. ומתוך איך שאני מכיר אותה, ואני יודע מה התפיסה הכללית שלה על העסק שלה - אני יודע למה היא התנהגה ככה. וברור לי שהיא אישה טובה, ושבאופן כללי הגישה שלה לעסק היא מוסרית, רק כאן בטעות יצאה תקלה. האם זה היה הגיוני שאפרסם את ההסבר על הגישה שלה ולהראות למה זו גישה מוסרית בתור "דעה"? אני מכיר את אמא שלי, ויודע כמה היא אדם ישר... זה לא עניין של דעה. פשוט צריך לספר למי שלא מכיר, מתוך ההיכרות שלי...
זה משל, זה לא דומה לגמרי לנמשל. הנקודה שרציתי להבהיר בעזרת המשל היא, שזה לא כ"כ דעה... זה יותר כמו, אני מכיר ברמה מסוימת את עולם התורה, ולדעתי, ברמה מספיקה כדי להבהיר נקודה או שתיים ביחס לזה. אעפ"י שיש כאלה שחושבים אחרת ממני. אבל ההיכרות שלהם, היא לא היכרות עם עולם התורה, אלא רק עם הטקסטים של התורה. בעוד שהאמת היא, שיש עולם שלם שחי מאחורי הטקסטים.

וכאן זה כבר מגיע לנקודה שאותה רציתי להבהיר. אבל אתן בע"ה הקדמה קלה.
ישנן שתי דרכים לגשת לכל עניין שהוא בעולם. אפשר לגשת אליו בגישה מסוימת, שנקרא לה לצורך העניין "הגישב המחקרית", ואפשר לגשת אליו בגישה שונה בתכלית, שנקרא לה לצורך העניין "הגישה החיה" (מלשון הפועל לחיות, לא מלשון בע"ח).
הגישה המחקרית, בוחנת את הדבר מבחוץ. מנתקת את עצמה מהעניין המדובר, ומסתכלת עליו בעין חיצונית. לדוגמה: מדען שניגש לחקור תופעה מדעית, חייב לנתק את עצמו רגשית מהתופעה. אם הוא יהיה מחובר רגשית לתופעה שהוא חוקר, זה ישפיע עליו, הוא לא יוכל להגיע למסקנות אמיתיות לגבי התופעה. הרגש עלול להוביל אותו להתעלם מתגליות מסוימות בתוך התופעה הזו ומהמשמעות שלהן לגבי כלל העניין, כי הן נוגדות את המגמה שלו, וכדו'. אי-אפשר לחקור ככה. למדע, חובה לגשת בגישה מחקרית.
הגישה החיה, מתחברת לדבר, ובוחנת אותו מבפנים. חיה יחד עם הדבר, ומתוך כך מביעה עליו דעה. לדוגמה, אם מישהו ירצה לכתוב סיפור מרגש על בעיות של נוער במצוקה, הוא יהיה חייב להתחבר לנוער במצוקה, להבין את המצבים שבהם הם נמצאים. לחיות את זה מבפנים. אם הוא יבחן אותם מבחוץ, ויעשה כתבה על איך נראה מוסד של נוער במצוקה - אחת מן השתיים: או, שהוא לא באמת ייכנס לגישה המחקרית, אלא יתחבר למה שהוא חוקר, ותצא לו כתבה מרגשת; או, שהוא יכתוב בגישה המחקרית, ינתק את עצמו רגשית מהמוסד שהוא מדבר עליו, ואז הוא יתאר את הכל בצורה חיצונית ויבשה, בלי לתאר את החיים הפנימיים שרוחשים שם. סיפור, לא ייצא מזה. אולי אפשר להתווכח על הדוגמה, אבל אני מקווה שהבנתם את העיקרון שהיא באה להמחיש... אי-אפשר לכתוב ספרות ושירה בגישה המחקרית. לספרות ושירה - חובה לגשת בגישה החיה.

באופן כללי, ללימודים צריך לגשת בגישה מחקרית. כשלומדים משהו, צריך ללמוד את הנושא בצורה נקייה ויבשה. לא להיות מעורב באופן אישי, אלא ללמוד בצורה אובייקטיבית. לימוד זו פעולה שכלית, ואם מערבבים איתה מעורבות אישית, זה עלול להטות את השכל, ולהוביל למסקנות לא נכונות. או, להקשות על קליטת המסקנות הנכונות. לכן, צריך לנתק את המעורבות האישית, ולבוא בגישה מחקרית, כדי להפיק את המירב ממה שלומדים.

אבל לימודי קודש ביהדות (אני לא מדבר על מקומות אחרים בכלל, רק על היהדות), הם שונים בתכלית מכל לימוד רגיל.
לימודי קודש ביהדות, באים לשנות אותך מבפנים. לגרום לך הזדהות עם הדברים. להוביל אותך להתנהגות טובה יותר, מוסרית יותר. לעשות אותך אדם טוב יותר. לא מדובר רק, שתקלוט את החומר הלימודי, את המשמעות של הטקסט. זה לא העניין פה. יש חיים מאחורי הטקסט, חיים שלמים של עולם מעשה רחב. של עולם מעשה שכולו שואף קודש, טוב ומוסר. חיבור לאלוקים, למי שמעבר לעולם, למי שמנחה את העולם לכיוון טוב יותר. מאחורי עולם המעשה הזה עומדות מחשבות, שהן בעצם מנחות את העולם הזה. הטקסט בא להביע את המחשבות, או לתאר את עולם המעשה. אמנם כשהוא מתאר את עולם המעשה, הוא מתאר אותו רק מהצד החיצוני, של ההתנהלות הטכנית. פחות מתייחס לחיים שמאחורי ההתנהלות הטכנית. אבל שניהם, גם עולם המעשה ("הלכה") וגם עולם המחשבה שמאחוריו, הם עולמות שלמים. עולמות של חיים. הם מגיעים מתוך העולם הפנימי של עמ"י (עם-ישראל), מתוך הנקודה הפנימית שנותנת את התוכן לעמ"י במשך אלפי שנים, ומתוך החיבור של עמ"י לאלוקים. והם בעצם נותנים ביטוי חי למאוויים הפנימיים של עמ"י במהלך הדורות, במחשבה ובמעשה. אין מה לנתק את התיאורים של עולם המעשה, או את המחשבות של עולם המחשבות, מהנקודה הפנימי הזה. כי משם זה מגיע, וזה התוכן שהם באים לבטא. עולם המחשבה והמעשה של לימודי הקודש ביהדות, נובע ומגיע מתוך העולם הפנימי של עמ"י. השאלה איננה נגמרת במעשה זה או אחר, או בתפיסה זו או אחרת. אלא, יש כאן חיים שלמים של עמ"י במשך אלפי שנים, שאיפות לקודש, לטוב ולמוסר. שממשיכות לחיות גם כיום, אגב, לכן גם היום יש מה ללמוד תורה ולכתוב ספרים, כדי להמשיך ולפתח את העולם הזה, את העולמות האלה. להמשיך ולבטא את החיים הפנימיים של עמ"י במעשה ובמחשבה.

מוסדות אקדמאיים, ניגשים לכל בגישה המחקרית. זה טוב מאוד, כי ככה צריך לגשת לכל מה שהם מלמדים.
אבל - מוסדות אקדמאיים הם לא המקום למצוא בו לימודי קודש.
האופן שבו ניגשים לספרי קודש במוסדות אקדמאיים, הוא בגישה מחקרית. וככה אי-אפשר ללמוד לימודי קודש. אין ערך לטקסטים בפני עצמם, בלי החיים שמאחוריהם. בלי שאיפת הצדק והיושר שבבסיסם. בלי החיבור החי לכל זה.
מוסדות אקדמאיים הם טובים במה שהם עושים. אבל ללימודי קודש, הם ממש לא מיועדים. אין מה לחפש לימודי קודש במוסדות אקדמאיים.


מה דעתכם? מזדהים? לא מזדהים? מזדהים חלקית?
יש לכם שאלות? השגות? הערות, הארות?
אשמח מאוד לתגובות למיניהן. תודה.

[The Lucky One]

אני חושבת שמוסדות אקדמיים צריכים ללמד תנ"ך אבל, שהאנשים שמלמדים את המקצוע, יידעו ללמד אותו גם בפן הרוחני, וגם בפן הסיפורי, שכן ילמדו מה אפשר להסיק מכל מיני סיפורים, אבל שיתנו גם פרשנים דוגמת רש"י ורמב"ם, כמו כן אני חושבת שהמקצוע הזה לא צריך להיות מקצוע חובה, אלא רק מי שבאמת רוצה ללמוד אותו כי אז זה יוצר אנטי מיותר