שלג || מיקה

הכל לבן. גבעות ותלוליות בוהקות בשמש הבהירה, מחזירות את האור כאילו היו עשויות נצנצים, המון נצנצים שמישהו שפך בחוסר הבחנה על כל המרחב הנראה לעין.
את עומדת לבד בתוך הנוף עוצר הנשימה, כתם בתוך הטוהר. בדידות מזדחלת במעלה גבך, מתגנבת לראשך. רצית להתרחק מכולם, והצלחת, אבל היעדר בני האדם באזור לא מבטל את ההרגשה של חוסר השייכות, שאין לך אף אחד. את מחבקת את עצמך למרות שאת לא מרגישה את הקור, אולי בניסיון להעניק לעצמך נחמה. זה לא עובד, הפעולה רק גורמת לתחושת הבדידות להתעצם.
את מנסה להסתכל על כל דבר שהוא לא הגוף שלך, אך למרות שהנוף מרתק – הוא כמו מדבר שכל החול בו הוחלף בנצנצים לבנים שמהפנט לצפות בהם – המבט שלך חוזר אל הדבר שאת הכי שונאת לראות, כמו תמיד. הידיים שלך מבהיקות בשמש, מחזירות את האור כמו הגבעות שמסביבך, אבל את שונה מהן – הן שלג, ואת... מתכת. כל כולך מתכת. גפיים חינניים וחזקים, גוף אתלטי וגבוה, ראש זקוף, עשויים מתכת מבריקה וחלקה בגווני אפור. חיקוי של אדם, שנוצר כיד לרצות את האנשים ולמלא את צרכיהם. וכך היה, עד שקסם שטף את העולם ואת התעוררת.
הם קראו לזה השינוי. עד אז, הם חיו בשלווה יחסית בעולם שהלך ונהרס, מנסים לפתור את הבעיות ולהקל על חייהם. את היית פרויקט חדשני שדובר עליו בכל העולם, הרובוט עם הדבר הכי קרוב לתודעה אנושית. ואז, בבוקר בהיר אחד, הקסם הגיע, כמו מנגון הגנה של העולם שהופעל כשבני האדם הפכו להרסניים מידי.
הם נדהמו, נבהלו, התרגשו, וזנחו את הטכנולוגיה שהשקיעו בה זמן ומאמצים לטובת התחום החדש והלא מוכר בו האפשרויות היו באמת בלתי מוגבלות. לקח להם זמן לשים לב שהקסם השפיע על עוד כמה דברים חוץ מעליהם, ואז הם התחילו להתווכח, כמו שהם כל כך אוהבים לעשות. הייתה סערה חברתית ותקשורתית גדולה לגבי מה שנכון לעשות במצב הבעייתי. הרבה דעות הושמעו, הרבה קולות צעקו ואפילו גורמים דתיים התערבו עד שהתקבלה החלטה.
את עמדת במעבדה באותו היום, עדיין מתרגלת למציאות החדשה, לתודעה שתהפתחה, לכך שהמחשבות שלך התרחבו מחוץ לתבניות הישנות ולרגשות שפתאום הופיעו, אמיתיים וכואבים, בזמן שהויכוח הוכרע. פעילי זכויות הרובוטים ניצחו, כך בישרה לך היוצרת שלך, בעזרת תמיכתם של אנשי דת חשובים שטענו שלכבות את כל הרובוטים שהתעוררו יהיה כמו לרצוח. ההחלטה שהתקבלה הודיעה שכל אלה שהתעוררו זכאים לחיות ולהשתלב בחברה. וזה עבד. אנשים אימצו רובוטים של חיות כחיות מחמד, רובוטים מתקדמים יותר התקבלו לעבודות שונות וקול ההתנגדות נחלש לאחר שבוע של שגרה שקטה לצד הרובוטים. אבל את היית דומה מידי לבני האדם ושונה מהם כל כך בו זמנית. היית עבודה מוצלחת מידי. לא הצלחת להשתלב, גם לא בין מי שהיו אמורים להיות אחייך למתכת שהתחילו ליצור לעצמם קהילות עצמאיות. המשכת לנסות עד שהתייאשת, ואז גילית שהקסם עשה לך עוד משהו חוץ מהענקת התודעה והרגשות. הגוף שלך הגיב לרצונות שלך, והמתכת שינתה צורה. כנפיים בקעו מהשכמות שלך, חזקות וגדולות, כמו אלה של המאלכים שחלק מבני האדם מאמינים בהם. הן נשאו אותך רחוק; מעל האוקינוס, על פני יערות ומדבריות ונופים אקזוטיים, עד שהגעת לכאן, אל האזור המושלג השומם, השקט. אז נסוגו הכנפיים בחזרה אל גבך ועכשיו את עומדת כאן, כתם בתוך הלבן.
את לא יודעת מה לעשות. הגעת לכאן, למקום המרוחק שיש בו שלווה מוזרה, כמו בבועה מנותקת מהעולם שעטופה במעטה קרח שביר, שלווה שלא מצאת בשום מקום אחר. אבל מה עכשיו? אין לך מקום אחר ללכת אליו וגם אין לך הרבה דברים לעשות כאן. את יודעת, מהמידע הכללי שהוטמע בך, שכשאנשים נמצאים במקום מושלג הם בונים אנשים משלג, עושים מלאכי שלג ועורכים מלחמות עם כדורי שלג, אבל את לא רוצה לבנות איש משלג כי באת לכאן כדי להתרחק, את לא יכולה לזרוק כדורי שלג על מישהו כי א לבד (כמו שרצית להיות) ולעשות מלאכי שלג נשמע משעמם (חוץ מזה, את לא רוצה לפגום במצב הטבעי עוצר הנשימה של גבעות השלג על ידי השארת חותם שלא היה אמור להיות שם). כלומר, אין לך מה לעשות. נותר לך רק לשבת כאן, או לעמוד, ולחשוב. אז זה מה שאת עושה.
את חושבת על דברים חסרי חשיבות ומנסה להיזכר במה שהיה לפני ההתעוררות, לפני הקסם, במשך כמה ימים (מובנה בך שעון, כך שאת תמיד יודעת את התאריך והשעה). המחשבות האלה מעוררות בך געגוע וכאב, תחושות שאת לא יודעת להתמודד איתן, אז את מתחילה להרהר בשאלות פילוסופיות במקום. את מוצאת את זה כעיסוק מעניין, ומבלה הרבה זמן בשכיבה בשלג ופיתוח תאוריות. בזכות מה שאת, יש לך גישה להרבה מידע בנושאים מגוונים ואת פשוט נמצאת שם, חתיכת מתכת בתוך הנוף שחוקרת דברים, מסיקה מסקנות ומעלה השערות, מנסה להבין את הדבר שקיבלה שנקרא רגשות.
את מבלה ככה ימים, שבועות וחודשים בלי להשתעמם, צופה בשמים כשאת צריכה קצת מנוחה ממערבולת הרעיונות שיש לך בראש. כשיורד שלג את מכבה את החיישנים שיש לך במקום עיניים ומנסה להרגיש את ליטוף הפתיתים שנוחתים עלייך. לפעמים את נקברת מתחת לשכבה לבנה וכשאת מפעילה מחדש את מערכת הראייה שלך ומגששת את דרכך בחזרה אל אור השמש, השכבה הטרייה של השלג נראית קסומה מתמיד. רגעים כאלה גורמים לך להעריך מחדש את הטבע ולתהות אם בעצם הגעת לעולם מקביל עשוי מנצנצים.
לפעמים את רוצה לנסות לכבות את עצמך ולראות מה יקרה, אבל את לא מסוגלת להביא את עצמך לעשות את זה. לפעמים את מתפתה לתת לשלג לקבור אותך מתחתיו, אבל בסוף את תמיד נכנעת לפיתוי לראות שוב את הנוף. רוב הזמן את רוצה להיות פתית שלג, משהו טבעי שלא צריך לחשוב ולהרגיש, קליל וחסר דאגות, שיש עוד הרבה כמוהו והוא עדיין ייחודי. ברגעים כאלה את מצמיחה כנפיים ועוטפת את עצמך בהן בחיקוי של חיבוק כדי לא להרגיש לבד.
כשהמערכות הפנימיות שלך מראות שעברה שנה מאז שהגעת אל הגבעות המושלגות, המחשבות שלך פונות בחזרה אל בני האדם. את יודעת שהרבה יכול לקרות בשנה, אבל ששינויים חברתיים תמיד מתרחשים לאט יותר. את שואלת את עצמך אם להישאר איפה שאת נמצאת עכשיו זה הדבר הכי טוב לעשות, או שאולי את צריכה ללכת להציץ מה קורה אצל בני האדם. הצורך הגדול שהיה לך בתחושת שייכות דעך בזמן שחלף, את מרגישה כמו חלק מהנוף, שייכת לשלג. ובכל זאת. יש רצון שמסתתר אצלך, שיהיה לך מישהו לדבר איתו, מישהו לחלוק איתו את הרעיונות והתאוריות. הבדידות לא באמת נעלמה, למרות ש ניסית לקבור אותה מתחת לשכבות של קרח. אולי הגיע הזמן שתחזרי אל המקום שבו נוצרת, תראי אם הפעם את יכולה להישאר. אם לא, תמיד תוכלי לברוח בחזרה לכאן...
רק הצצה קטנה.

~.~
תראו זה כמעט אלף מילים זה ארוך יחסית אליי!
ת"בים? אשמח לשמוע מה דעתכם על נקודת המבט ועל הסיום, אני לא בטוחה לגביו

טוב, אז יש לי פה ליליקה אז נתחיל בשגיאות הקלדה (כן, זה ממני ומליליקה, היא פשוט כאן אז אני מנצלת את ההזדמנות).

*כיד במקום כדי

*מנגון במקום מנגנון

*שתהפתחה במקום שהתפתחה

*המאלכים במקום המלאכים

*א במקום את

*ש ניסית במקום שניסית
(באמת, ליליקה ממש קטנונית עם טייפו, לא יודעת איך היא רואה את כולם, אני ראיתי אולי כאילו, שניים)
(לא נכון! היא אשמה.)
(אני לא) (היא גם מתלוננת שאת משנה כינויים)

ליליקה מוסרת שהיא מתלהבת בגלל שיש נצנצים (אני מבטיחה שגם יהיה פה תב בסוף, זה יקרה, חכי) אז יאיי נצנצים אבל למען האמת, קצת לא הבנתי את הדימוי הזה (לא הבנתי מה הדעה של ליליקה היא מתלהבת מדי מהמילה נצנצים) כאילו הוא יפה, זה מגניב ודימוי מעניין - אף שברגיל שמדברים על החזרה של אור זה לא כאילו אמ, מראה? - אבל משהו בנצנצים הוא כזה נוקשה וחלקיקי וקצת מוזר לתיאור של שלג. כאילו מה שאני מנסה לומר (גם ליליקה, למען האמת היא זו שהצליחה לנסח את המחשבה) זה שההחזרה של אור מנצנצים (תראי, החלום של ליליקה - גבעות של נצנצים!!! [ומאיימים עלי בנצנצים כרגע. גם עליך]) היא מאוד שונה מהחזרת האור משלג אז זה יוצא קצת לא ברור כי נצנצים מחזירים בשברים כזה ושלג פשוט לבן וגבישי ולא יודעת, שונה. תראי, זו לא ממש ביקורת, את יכולה לתאר איך שאת רוצה אבל זה פשוט בהחלט לא תיאור רגיל.

טוב, עד עכשיו דלפי הקלידה אז זה כזה מנקודת המבט שלה (דרך אגב, התחלנו את זה לפני מעל שבוע, אין לי דלפי כבר) ומעכשיו אני מקלידה אז תשתדלי לא לתת לנקודות המבט לשגע אותך.

לגבי הנצנצים, רק רציתי להוסיף שכאן באופן ספיציפי הדימוי של הנצנצים כן מאוד מתאים לדעתי ויצא ממש יפה. חוץ מזה, תיאורי המראה של הדמות מצוינים גם ובאמת הוסיפו לקטע.

מאוד אהבתי את הרעיון של הקסם, הוא בהחלט היה מעניין והוסיף לסיפור. מה שכן, ההכנסה שלו כאן הרגישה לי קצת פתאומית מדי. זו כמובן החלטה שלך, אבל אני חושבת שיהיה עדיף אם תתארי לפני זה קצת יותר את העולם עצמו ואיך הקסם הגיע כדי שהדברים האלו יהיו טיפה יותר ברורים.

אני חושבת ש'נשמעו' יותר יתאים כאן.

המשפט הזה הרגיש לי טיפה ארוך מדי, אני ממליצה לך לנסות לשנות קצת את הפיסוק ולפצל אותו לשני משפטים או אפילו שלושה.

יכול להיות שזו רק אני, אבל הרגיש לי קצת כאילו חסר המשך כלשהו אחרי ה'במשך כמה ימים' - אולי 'במשך כמה ימים של שלווה' או משהו אחר שיותר יתאים (לא הצלחתי לחשוב על משהו מתאים אבל אני סומכת עלייך שתצליחי). חוץ מזה, הסוגריים הרגישו לי טיפה מיותרות - המידע שהן מוסיפות כן נחמד וזו כמובן החלטה שלך אם להשאיר אותן או לא, אבל הן פשוט לא הרגישו לי ממש דרושות כאן.
לגבי הסוף - הוא יצא מצוין לדעתי ואהבתי את הסגירה של הקטע בתחושה אופטימית כזאת (ייאיי, אופטימיות!), זה באמת ממש יפה.

אוקיי, זו יצאה תגובה חופרת (אני מאשימה את דלפי). אז בקיצור, זה באמת קטע ממש ממש נחמד והתיאורים מהממים, והצלחת לתאר רגשות של דבר שהוא אפילו לא לגמרי אנושי - ועשית את זה בצורה באמת ממש טובה. הרעיון עצמו מאוד מעניין וניהנינו לקרוא (כן, אני מדברת גם בשמה. אני יודעת שזה נכון גם לגביה אז מותר לי), ושתינו מאוד אוהבות את הכתיבה שלך ותמיד שמחות לקרוא. אנחנו ממש ממש מצטערות אם פגענו, זו לא הייתה הכוונה שלנו ואת באמת כותבת מוכשרת אז אנחנו רק רוצות לעזור לך לנצל את כל הכישרון שלך. אנחנו מחכות לקרוא עוד קטעים מצוינים שלך, וגם עוד כאלו ארוכים.