בית | אור

[Zuko]

שם הפאנפיק: בית
פאנדום: האנטומיה של גריי
שיפ: ג’ו ואלכס
זכויות יוצרים: להיא שהורגת את כולם. שונדרה מה שמה.

הערות (כן אני כזאת למאו):
1. זה אלטרנטיב יוניברס למאו אבל זה עוקב בעיקיפין על הסיפור של ג’ו עם כמה שינויים
2. יש כאן הזכרות להתעללות נגד נשים אם זה קשה לכם אל תקראו
3. מוקדש לחלי אהובתי 3>

- - - -
ג’ו לנצח תזכור את המכונית השחורה שעצרה ליד בית האומנה ששהתה בו בגיל שמונה.
המזוודה שלה וכל חפציה היו ארוזים ומונחים על הקרקע, וירד גשם נוראי באותו היום.
"זה בסדר," אמרה לה שרון, אישה באמצע גיל הארבעים שלה כשהביטה בג’ו במבט מנחם. "גברת ואדון קרב מחכים רק לך."
זה לא שרצתה להישאר בבית האומנה, אבל גברת קרב הפחידה אותה, ואדון קרב נראה כמו שתיין, וג’ו באמת לא הבינה איך אף אחד חוץ ממנה לא רואה את זה.
ואז דלת המכונית נפתחה בחריקה, וממנה יצא נער שנראה לפחות בן ארבע עשרה. הוא סרק את הסביבה במבט בוחן, ואז הלך בצעדים נחושים אל עבר שרון וג’ו.
"יהיה לך טוב איתם." הבטיחה לה שרון הבטחה ריקה, ומבטה התמקד בנער בן הארבע עשרה שפשוט נעמד מעליה.
כאילו שרון אומרת בין המילים, יהיה לך טוב איתו.
ג’ו באמת תהתה אם זה נכון. אם היא תוכל למצוא בית אצל אדון וגברת קרב.
"שלום," הנער בן הארבע עשרה הכריז, מביט בה. "קוראים לי אלכס. אלה כל הדברים שלך?"
ג’ו מצמצה בעיניה, מביטה בו, ואז בחפציה שהיו מונחים על האדמה. "כן."
הוא הנהן, והרים את חפציה שהיו מסודרים בערימה על הרצפה, והחל ללכת אל עבר המכונית השחורה.
"תוכלי לגרור את המזוודה מאחורייך, נסיכה?" הנער, אלכס, שאל.
"לא קוראים לי נסיכה." היא מיהרה לומר, אבל עשתה כדבריו, לא טורחת להביט לאחור. היא לא תתגעגע למקום הזה, לא באמת.
"טוב," הוא אמר לאחר שהכניס את חפציה והושיב אותה בין שני הילדים האחרים שישבו ברכב והביטו בה במבטים בוחנים, ואז התיישב הוא במושב הקדמי לאחר שג’ו נכנסה למושב האחורי, ליד החלון.
"לא אמרת לי איך קוראים לך, וחשבתי שהכינוי שנתתי לך הוא די מתאים."
"איך קראת לה?" הילדה שישבה לצד ג’ו קפצה.
אבל אלכס התעלם ממנה, ונתן בה מבט מעט בוחן באמצעות המראה של הרכב כשאימו החלה לנסוע.
"ברוק." ג’ו אמרה לבסוף. "קוראים לי ברוק."

ג’ו שנאה את השם ברוק. במיוחד בגלל שמשפחת קרב התעקשה לקרוא לה ככה, כולם חוץ מאלכס. דלת חדרו הייתה נעולה כל כך פעמים שכשג’ו הייתה חוזרת עם אמבר מבית הספר, מעטים היו הפעמים שהייתה באמת רואה אותו.
באותו היום כשחזרה, אמא של אלכס צרחה, והוא אחז בכתפיה בחוזקה וניסה להרגיע אותה. ואז מבטו התמקד בג’ו, שפשוט עמדה עם תיק הגב שלה עליה, והוא ביקש ממנה - בעדינות שמעולם לא שמעה אותו מכוון אל אמבר או אהרון - להביא לו כוס מים מהמטבח.
"תודה." אלכס אמר ולקח ממנה את הכוס. החלו לצמוח לו זיפים, וג’ו חשבה שזה די מצחיק.
הלן התיישבה בתשישות בכיסא הנדנדה שלה שהיה מונח על יד החלון, ואז מבטה החל להתמקד יותר ויותר, תחילה בסלון עצמו, ואז באלכס, ואז בג’ו.
"אני מצטערת." הלן קרב אמרה, וקברה את פניה בידיה במן תבוסה.
"זה בסדר." ג’ו מצאה את עצמה אומרת לפני אלכס. כי איכשהוא, זה באמת היה בסדר. היא לא פחדה, או רצתה לברוח, היא הרגישה מוגנת כשאלכס היה לצידה.
היא הרגישה בטוחה.
"זו לא הייתה אשמתך, אז אין לך על מה להצטער."
הלן נראתה נבוכה, ואלכס היה מאוד בשקט, וג’ו משכה בכתפיה.
"תודה." הלן אמרה. "תודה לך."

כשאלכס הודיע לילה אחד שהוא רוצה להיות רופא - מנתח, ליתר דיוק - אמבר בדיוק נחנקה מהפסטה שאותה היא אכלה ואהרון פשוט התחיל לצחוק בחוסר שליטה.
"אני חושבת שזה דווקא רעיון נהדר." הלן אמרה, מביטה באלכס, ואז מיהרה לנזוף באמבר ובאהרון שמיהרו לצחוק.
"אלכס, אתה לא יודע בכלל לטפל באף אחד, ואין לך סבלנות לאף אחד." אמבר אמרה, מרימה את המזלג שלה אל עבר אלכס בכדי להוכיח נקודה.
"אני חושבת שהוא יהיה מנתח מעולה יום אחד." ג’ו מצאה את עצמה אומרת בשקט. "חוץ מזה, הוא טיפל בי."
"הוא שם לך פלסטר." אהרון אמר, כשכולם חשבו על איך ג’ו נפלה במדרגות בשבוע שעבר, ואלכס פשוט הלך לארון התרופות בחדר האמבטיה ושם לה פלסטר על הברך.
"ירד לה דם." אלכס אמר. "המון דם. חבשתי לה את זה, והיא לא בכתה או התעלפה כמו שאתם הייתם עושים -" הוא הביט באמבר ובאהרון. "אז כן, היא הייתה נהדרת."
"ממש וונדר וומן." אמבר מלמלה, הקנאה נשמעת בקולה. נראה היה שכולם בבית משפחת קרב קינאו ביחס שג’ו מקבלת מאלכס, במיוחד אמבר.
"לדעתי היא כן." אלכס אמר, "מה ההבדל בין וונדר וומן לבין ברוק?"
הייתה שתיקה בשולחן, ואף אחד לא באמת דיבר לאחר מכן. אבל המשפט הזה עוד יהדהד בראשה של ג’ו במשך שנים, ברגעים הנוראים בחיה.
‏מה ההבדל, באמת?

אלכס סיים את הלימודים שלו בבית הספר לרפואה. זה היה כל כך משמח שכולם קנו טיסה לסיאטל, רק בשביל להיות נוכחים בטקס סיום המרגש שלו.
"חשבתי שהוא יפרוש באמצע." אהרון אמר לג’ו בזמן שהם הלכו לתפוס מקומות ישיבה בטקס הסיום.
"אלכס הוא לא אחד שפורש באמצע, אהרון." ג’ו אמרה והתיישבה באחד הכיסאות, מחפשת את אלכס בקהל. הוא צחק ועמד ליד בחורה בלונדינית, וג’ו הרגישה נורא לרגע. הוא כבר החליף אותה במישהי אחרת.
וזה לא שהיה בניהם משהו, אף פעם לא באמת היה בניהם משהו, אבל אלכס עשה אותה מאושר. הוא היה מתקשר אליה בשלוש לפנות בוקר ומספר לה את הסודות הכי כמוסים שלו, ואז היה שואל, בשקט; "ומה איתך, נסיכה?" וג’ו הייתה מספרת לו כל דבר שעלה על מוחה.
היא לא יכלה לספר לו על פול, היא לא חשבה שהיא מסוגלת. פול היה נחמד ומצחיק והוא הבטיח לה מקום בבית הספר שלו לרפואה, אבל אלכס לא היה מסכים לזה.
ואם אלכס היה יודע מה פול עשה לה, אם אהרון או אמבר ידעו - ג’ו הייתה בטוחה שהם ישבו מאחורי סורגים.
וג’ו לא יכלה לסכן את זה בשביל אלכס.
מבטה התמקד בו. הוא נראה שונה יותר, מבוגר יותר, יותר… גבר ולא נער.
ואז מבטו של אלכס התמקד בה, רק בה. כאילו אמבר או אהרון לא באמת משנים משהו, והוא מלמל כמה דברי סליחה אל הבחורה הבלונדינית שדיבר איתה, והלך אל עבר ג’ו.
ולרגע, זה נראה כאילו שום דבר אחר לא משנה.
"אתה נראה מוזר." היא אמרה כשהוא הגיע, וכרכרה את ידיה סביב צווארו.
"אני פשוט מבוגר." הוא צחק, וחיבק אותה גם.
חלק מג’ו חשב מה פול היה אומר אם הוא היה רואה אותה עכשיו, מחבקת גבר שהוא לא הכיר.
אבל זה היה אלכס. רק אלכס.

אלכס הביא את הבחורה הבלונדינית לארוחת חג המולד. היא לא רצתה לומר לאלכס שהתחתנה עם פול, היא לא רצתה שהוא ידע. הוא היה מסרב, כועס, ולא מוכן לדבר איתה.
ובכלל, הם עצמם בקושי דיברו מאז שאלכס התחיל את שנות ההתחמות שלו בסיאטל גרייס.
"זו איזי." הוא הציג אותה, ואחז בידה בחוזקה. היא נראתה נורא מאז הפעם האחרונה שראתה אותה, כאילו כל סימן חיים מתחיל להיעלם ממנה.
"אני ואיזי נשואים." הוא הטיל את הפצצה. אמבר ואהרון מיהרו להתלקח ולספר לו כמה הוא אידיוט, ממש בפרצוף של אלכס, ליד איזי.
ואולי הם צדקו. אולי הוא באמת היה אידיוט. אבל גם היא לא הייתה פחות אידיוטית ממנו לערב את עצמה בבחור כמו פול.
"חשבתי שתשמחי." אלכס אמר לה בשקט, כשהם שכבו בחדר שלו על המיטה הישנה שלו. "שאני עם איזי, חשבתי שתשמחי."
"אני שמחה בשבילך, אלכס." היא אמרה, והעבירה את ידה על פניו. "באמת."
אלכס שתק, ולא אמר כלום. וחלק בראש שלה אמר באמת? את חושבת שהוא האמין לך?.
אבל אלכס רק הנהן וחייך אליה.
"תודה." היה כל מה שהוא אמר. "תודה שאת שמחה בשבילי."

היא עזבה את פול בלילה בהיר אחד ביוני. היא קנתה כרטיסים לסיאטל, נרשמה לתוכנית ההתמחות בסיאטל גרייס, ושינתה את השם שלה לג’ו וילסון.
זה היה מטופש, חסר אחריות לחלוטין. אבל היא לא יכלה לתת לפול למצוא אותה. היא לא יכלה לתת לאף אחד למצוא אותה.
אז היא נכנסה לסיאטל גרייס ביום הראשון, והחליפה את בגדיה במלתחות, ואז צעדה אל עבר הבחורה הג’ינג’ית שעמדה בקבלה.
"וילסון," הבחורה אמרה לה, וג’ו קראה את הטאג על החולצה שלה.
מרדית’ גריי.
"את תעבדי עם דוקטור קרב במחלקת ילדים." היא אמרה לה, וכל מה שג’ו חשבה עליו זה שאלכס פה. אלכס פה.
"איפה זה?" היא שאלה, ולפני שמרדית’ יכלה לסיים את המשפט שלה, ג’ו כבר נעלמה במסדרון.
אלכס הביט בה בהלם כשראה אותה. כמובן, שניהם השתנו, התבגרו. נהפכו לאנשים בפני עצמם.
"אז, ג’ו וילסון, אה?" אלכס אמר לה כשהם אכלו דואנטס בחנות ממול. היא הרגישה בטוחה, היא הרגישה מוגנת, והיא הרגישה בבית.
"כן." אמרה בהיסוס.
"זה מתאים לך, נסיכה." הוא אמר, ועיניו נצצו. "זה מתאים לך."
ג’ו חייכה, והוא חייך. ולרגע שום דבר אחר לא שינה כלום. לא המכות שחטפה מפול, הבריחה שלה, הטיסה שלה לסיאטל, או העובדה ששינתה את שמה.
היא הייתה עם אלכס, ואלכס היה הבית.
- - - -
ת"ב?

[Onishi Sumi]

הם :')
אני לא טובה בת"ב אבל הפיקצר הזה מוקדש לי והוא מקסים וחמוד ואהבתי שלא התמקדת יותר מידי בכל הרוע שהיה גם לו וגם לה בחיים אלא יותר בדברים הטובים, בפן החיובי
אהבתי איך שהפיקצר זרם, איך ששילבת דברים שאי אפשר בהכרח לשלב בקלות כמו איזי לדוגמה
בקיצור מאד אהבתי אני מאד :') אוהבת אותם :')
הדבר היחיד שהיה חסר לי זה שרציתי לראות את התגובה שלו כשהוא היה מגלה על פול, אבל את זה אפשר לשמור לפעם אחרת P: