טס בהתה בדף הריק, וקיללה בלב את המורה שלה. למה אתה תמיד חייב להיות כזה מקורי ומיוחד? היא חשבה ביאוש. למה לתת לנו משימות שמצריכות מאיתנו לחשוב?

שעון היד שלה צפצף בשקט, מראה כי השעה כבר שתיים עשרה בלילה. טס נאנחה, וקמה לפתוח את חלון חדרה, נותנת לאוויר הלילה הקר להיכנס ולהציף אותה באנרגיות מחודשות. היא עצרה לרגע, מביטה מבעד לחלון, לעבר הרחוב החשוך. מקורות האור היחידים בו היו פנסי הרחוב, ואור חלוש שבקע מחלון הבית שמולה - החלון של החדר שהיה פעם חדרה של לירי.
טס לקחה נשימה עמוקה, וחזרה לשבת ליד שולחנה בחוסר רצון מובהק. אם המשימה לא הייתה להגשה ביום למחרת, היא הייתה הולכת לישון מזמן - או לפחות לעשות משהו יותר טוב עם הזמן שלה. אבל היא הייתה, וטס לא ידעה אפילו מאיפה להתחיל.

המורה שלה לאנגלית החליט שהוא רוצה לפתח את יכולות הביטוא העצמי של התלמידים שלו ולעזור להם לגבש את מי שהם ואת הדעות שלהם, אז הוא נתן להם מטלות כתיבה להגשה. חלקן היו בנושאים סבירים, כמו "מה דעתך על צמחונות" או "האם פרסומות משפיעות על דימוי הגוף של בני נוער", אבל חלקן נגעו בחיים שלהם עצמם - דבר שטס לא ממש אהבה לכתוב עליו, בלשון המעטה.
המשימה הנוכחית שלה הייתה לכתוב על אירוע מכונן שהיה לה בחיים.
על מה היא אמורה לדבר? את סיפור המשבר הזוגי של ההורים שלה היא לא רצתה לפתוח, וטס חשבה שעדיף לה לא להגיש למורה שלה חיבור על איך היא התיידדה עם ילדים שגרמו לה לשתות בגיל חמש עשרה. היא לא עברה עיר אף פעם, והמוות הכי בולט שהיא נתקלה בו היה זה של סבתה, שהגיע אחרי שנה של מחלה ממושכת. הוא לא היה אירוע מכונן - היא עברה מספיק דברים אחרים באותה שנה כדי שסבתא שלה לא תהיה הגורם המעצב היחידי בחייה באותה שנה.

טס עצמה את עיניה, נותנת למחשבות להציף אותה. על מה היא כן יכולה לכתוב? החיים שלה לעולם לא היו מעניינים במיוחד. היא תמיד יכולה לחרטט משהו, אבל... המורה שלה כבר הכיר אותה. הוא ידע לזהות מתי משהו אמיתי.
טס פקחה את עיניה באיטיות. הן התרוצצו לאורך החדר, מנסות למצוא רעיון, עד שהתמקדו בנקודה אחת - האור שבקע מחוץ לחלון. החדר הישן של לירי.
חיוך קטן עלה על פניה של טס כשהיא הגיעה להחלטה. היא השפילה את מבטה אל הדף, והתחילה לכתוב.

החיים שלי היו מלאים באירועים. חלקם חשובים יותר, חלקם פחות. חלק היו סתם מכשולים בדרך, וחלק עיצבו את האדם שאני היום. אחד מהם, וככל הנראה החשוב ביותר מביניהם, היה ההיכרות שלי עם לירי. או אם להיות מדויקת - ההיכרות שלי עם לירי, והעזיבה שלה לישראל.
לירי הייתה שכנה שלי מגיל שלוש. גרנו בית מול בית, ככה שתמיד ראינו אחת את השנייה. וכמו כל אדם שרואה אדם אחר יותר מדי פעמים, התיידדנו. לא יכולנו לשנוא אחת את השנייה כשנפגשנו כל יום. היא הייתה החברה הכי טובה שלי כשהיינו ילדות, עשינו הכל ביחד. אבל היא הייתה יהודייה. ובשלב מסוים, המשפחה שלה החליטה לעלות לישראל.

טס נשענה אחורנית בכסאה, מפסיקה את הכתיבה לרגע. המוח שלה חזר לאותו יום שבו לירי הודיעה לה שהם עוזבים. היא זוכרת אותו במדויק - יום חמים אחד, בשלהי חודש יוני. הן שכבו על הדשא בגינה הקטנה בשכונה שלהן, מביטות בשמיים ומפטפטות. עד לרגע שבו לירי הטילה את הפצצה, טס חשבה שזה היה יום מושלם. ואז לירי - בהססנות בלתי רגילה - שאלה את טס איך היא חושבת שהקשר שלהן היה נראה אם הן היו גרות במקום שונה. והפצצה הוטלה.
טס נאנחה חלושות, והמשיכה לכתוב.

לירי עזבה את אנגליה בחופש הגדול של גיל עשר. אמנם היא הייתה זו שעזבה, אבל זו הייתה נקודת מפנה גם בחיים שלי. לירי השפיעה עליי המון, כמו שכל חברה אמיתית אמורה לעשות - היא תמיד תמכה בי, הקשיבה לרעיונות הילדותיים וההזויים שלי. למרות שהיינו קטנות ידענו שתינו שהחברות שלנו היא משהו מיוחד, שלא הרבה זוכים לו. אז כשהיא עזבה, והחברות הזאת עמדה למבחן, זה היה רגע מכונן בחיים שלי. איך אני הולכת להתמודד עם המרחק? האם אני אמצא חברות קרובות כמו לירי? ומי אני אגדל להיות בלי ההשפעה שלה לידי?

טס שתתה קצת מים, נותנת ליד שלה מנוחה קצרה. בדרך כלל היא הייתה טובה בלכתוב הרבה, אבל השעה, ביחד עם החשיבה העמוקה על כל משפט ומשפט והגעגועים ללירי שהחלו לתקוף אותה עשו את שלהם. הכתיבה הציפה בה מחדש רגשות ומחשבות שהיא לא ידעה שעדיין קיימים בה - אותם רגשות ומחשבות שהיו לה בגיל עשר, כשלירי עזבה. מי היא תהיה, מה היא תהיה. ומחשבה נוספת, שהתווספה כמה שנים אחרי העזיבה של לירי - מה היא הייתה יכולה להיות אם לירי לא הייתה עוזבת.

בסופו של דבר, במבט לאחור, אני יודעת שהעזיבה של לירי הייתה רגע מכונן בחיים שלי, לטוב ולרע. היא לימדה אותי איך להתמודד עם פרידות, מהו הכוח של חברות אמיתית, ושגם יבשת שלמה שמפרידה בין אנשים היא לא כזה ביג דיל. היא לימדה אותי תמיד להעריך את מה שיש לי, כי יכול להיות שיבוא יום ובו זה כבר לא יהיה כל כך קרוב כמו שהיה פעם. היא פתחה לי את החשיבה, גרמה לי לצאת ולהכיר אנשים חדשים, וגם מדינות ותרבויות שונות, שלא בטוח שהייתי מכירה אם לירי הייתה נשארת באנגליה.
לסיכום, היו לי הרבה רגעים מיוחדים בחיים, אבל הרגע ששינה אותי הכי הרבה היה העזיבה של החברה הכי טובה שלי. ובמובן מסוים, הוא ממשיך לשנות אותי עד היום.

טס הניחה את העט על השולחן באיטיות, מרפרפת על החיבור שלה. חלק מהמשפטים היו קצת ארוכים מדי לטעמה, אבל היא ידעה שזה לא מה שישנה למורה שלה. כל מה שישפיע מבחינתו הוא הסיפור עצמו, והדקדוק של התלמידים. והסיפור, לטעמה, היה די טוב ואמיתי. מאוד אמיתי.
היא חייכה. השעון שלה הראה לטס שהשעה הייתה כמעט שתיים עשרה וחצי, אבל הרחוב בחוץ הקנה לה הרגשה שמאוחר יותר. המכוניות המעטות שעברו בו כשרק התחילה את הכתיבה כבר הפסיקו לעבור - והאור בחדר הישן של לירי כבה.

טס החניקה פיהוק כשסוף סוף נכנסה למיטתה, רבע שעה מאוחר יותר. החיבור עדיין היה חקוק במוחה, והיא ידעה שהדבר הראשון שהיא הולכת לעשות בבוקר יהיה לשלוח אותו ללירי. מגיע לה לקרוא את החיבור עליה.
טס עצמה את עיניה, מרגישה את השינה מגיעה. אולי זה דווקא נחמד שהמורה מביא לנו משימות כאלה.