אע זה הקטע הכי כושל עד עכשיו אופ

---

זה היה אחד הדברים הכי קשים שראיין עשה, ללמוד ללכת שוב.
ההורים שלו התרגשו מאוד לגלות שהבן שלהם מוכן לנסות ללכת שוב, אפילו אם הם לא ידעו מה היה הסיפור האמיתי מאחורי ההחלטה שלו. ראיין מצידו מעולם לא נידב פרטים, אבל כנראה זה לא באמת היה הדבר שעניין אותם בכל הסיפור הזה. גם אם הם ידעו על קיומה של אייס, הם כנראה לא ידעו שעכשיו היא מתה, וכנראה הם לא ידעו שהיא הייתה חלק חשוב בהחלטה שלו לנסות מחדש.
הוא ידע שאכזב אותה. הוא קיווה שיש חיים אחרי המוות, בשביל שהיא תוכל לדעת שהוא כן מתכוון לקחת ברצינות את הבקשה שלה.
לקח לו זמן עד שהצליח להזיז שוב את הרגליים. השרירים שלו התנוונו כמעט לגמרי בחודשים האחרונים, שלא הזיז את הרגליים חוץ מכמה סנטימטרים לא במודע. אבל הוא לא התכוון לוותר על זה. הוא לא התכוון לאכזב אותה שוב. הוא היה חייב ללכת.
לאחר שהצליח לבסוף להזיז את הרגליים בצורה נורמלית, לפחות יחסית, הוא התחיל לעבוד באמת. כל פעם היה קם מכיסא הגלגלים באיטיות, מחזיק בחוזקה את המעקה שלידו. רק הפעולה הזאת, שהייתה פעם פשוטה כל כך, הרגישה לו כאילו הוא מחזיק עכשיו על גבו את המשקל של כל העולם. הוא היה מתמוטט על הכיסא, מותש לגמרי, פעם אחרי פעם.
הוא עדיין לא היה יכול לוותר.
הוא התחיל ללכת. בהתחלה צעד, אחר כך שניים, ואז שלוש. כל פעם שהרים את רגליו הוא הרגיש כאב חד, כאילו הוא שבר את הרגל רק לפני כמה שעות. פחד כרסם בתוכו. אולי הרגליים שלו באמת נהרסו לתמיד, למרות כל הניתוחים.
אבל מה שהכי הפחיד אותו היה שהוא היה זה שהרס אותם, בכך שלא השתמש בהן לכל כך הרבה זמן.
הוא עדיין לא היה יכול לוותר.
הוא היה ממשיך ככה, צעד אחר צעד, כל פעם נופל מחדש על הרצפה, מזיע ומתנשף, עד שלבסוף הצליח להגיע לסוף המסלול. פעם, פעמיים, שלוש. לקראת הסוף זה באמת היה נראה פשוט, ממש משחק ילדים. הוא חייך בגאווה כשהבין שהוא באמת הצליח.
הדבר הכי נורא היה השעמום שבפעולה. אולי הוא באמת הרגיש גאה בעצמו, כשהצליח ללכת ככה, אבל היה משעמם לחזור על זה פעם, פעמיים, שלוש, היות והפעולה הזאת הייתה נראית לו כל כך טבעית בעבר. זה כמו שצייר ילמד לצייר שוב.
הוא הניח, כמובן, כי הוא אף פעם לא למד ציור. אולי לימודי אומנות הם דווקא דבר כיף.
לא עבר הרבה זמן והוא התחיל להתאמן בהליכה בקביים. הוא היה הולך בהתחלה רק בתוך החדר שלו, אבל מהר מאוד עבר להסתובב במסדרונות בית החולים, ממש קורן מגאווה על כך שהצליח ללכת שוב.
חבל שהיא לא רואה אותו עכשיו.
אבל רגע אחד באמת היה חקוק בזכרונו של ראיין, למרות שבאותו הרגע הוא היה נראה כל כך חסר חשיבות ושכיח. בזמן שהתאמן בהליכה עם הקביים, רופאים הובילו מיטת חולים במהירות וכמעט הפילו אותו לרצפה. מזל שזה לא קרה, כי היה לוקח לו הרבה זמן לקום שוב. אבל הוא זכר שראה את הנער ששכב על המיטה. השיער שלו היה כהה וכיסה את עיניו העצומות. היה קשה לדעת מה קרה לו, אבל הוא לא הצליח שלא לתהות מה גרם לו להגיע לבית החולים.
הוא רק ידע שהוא מכיר את הנער הזה.

•••

הטלפון צלצל עוד כמה פעמים, אבל ראיין לא ענה. הוא רק קיווה שהטלפון יפסיק לצלצל, כי עם כל שיחה חדשה המצב הפך ליותר אמיתי.
תיאודור נעלם.
הוא היה יכול להיות בכל מקום עכשיו. זה היה עולם גדול. עד כמה שידוע לראיין, הוא היה עכשיו באוסטרליה צופה בקואלות.
חרדה החלה לעלות בחזהו.
הוא זכר שהנער סיפר לו על כל נסיונות ההתאבדות שלו. פעם בשנה, מאז שהיה בן אחת עשרה, כל פעם בדרך אחרת. כל שנה חוץ מהשנה שעברה. הוא היה מאושר מדי בשביל לנסות.
אבל ראיין תהה באיזו דרך יצירתית הוא ניסה להתאבד לפני שנתיים. מה הייתה הסיבה שהובל אל בית החולים בדחיפות כזאת באותו היום?
זה באמת היה עולם קטן.