ואז נכנסתי לבית שלו בהרצליה פיתוח וציפיתי לכל הפאנסי שמאפיין את הבתים הענקיים והריקים האלו; לשטיחים מקיר לקיר והטלוויזיה שפרוסה לאורך כל הסלון והווילונות הכבדים וכל הריח הזה שבא להקיא ממנו. הרי יש לו משכורת שלא הייתה מביישת מנתח מצליח ואישתו קונה רק בגדים של מארק ג'ייקובס.
בסוף הבית היה קטן ממה שהוא נראה מבחוץ, הדבר הכי טכנולוגי בו היה טלוויזיה מגושמת מלפני עשר שנים, ועל כל הקירות היו תלויות יצירות אומנות. מקוריות. קדישמן וגוטמן ואנונימיים מוצלחים שאפשר ממש להרגיש את הצבע על הבד. שאלתי את יואב (במלעיל. הוא תמיד התעקש על ההגייה הזו של שמו. ה-אב כמעט ונעלם תחת ה-יו התוקפני שאיים להשמיד ולהרוס. הצורה היחידה בה אי פעם מישהו היה יכול לקרוא בשמו, אלא אם רצה לקבל מטח ביקורת על השפה המקבעת. כזה הוא יואב- לוחם צדק שמנסה להיות ייחודי ולא מבין שבעצם מישהו הקדים אותו) על הציורים וקיוויתי לקבל הרצאה מפורטת על כל הציורים שעל הקירות (וגם אל אלה שדחוסים, ערימות-ערימות במרתף, בין המזרן שמוקדש לאורחים לבין מתג האור) אבל הוא רק משך בכתפיים ואמר שאין ברירה, שכל אחד צריך למצוא תחביב ושהוא אפילו לא באמת זוכר איך התחיל להשקיע מיליונים בציורים, מה הניע אותו. הוא דיבר בשקט וחשבתי על התשוקה הזו שהייתה גדולה ובוערת ולאט לאט החלה להיכבות ולהתמוסס עד שהפכה לעוד הרגל כזה שאי אפשר להיזכר איך התחיל וגם לא לגמור איתו בום-טראח כי הוא בכל זאת חלק ממך.
אחר כך הלכתי לשירותים שהיה בו נייר טואלט שמאפיין שירותים-ציבוריים- גס ומחוספס, כמו נייר לטש- וצפיתי באישה העירומה שהציגה עצמה לראווה, ממוסגרת לנצח בתוך עץ מעוטר. רציתי להסביר לה שכבר אין פואנטה לכלום אם לא זוכרים את ההתחלה ושהיא טעות אחת גדולה שמתמשכת; כמו הזקן שיואב מסרב להיפטר ממנו עוד מימיו כהיפי מסומם, ממשיך להילחם בעזרת סבך שיערו למען זכויות שמזמן נשכחה מטרתן. בזמן שסידרתי את האייליינר (בשביל הייצוגיות) הבנתי שבעצם להפסיק הרגלים זה להיות תלוש בחשכה בזמן שהכל מתנהל כרגיל ואולי בגלל זה יואב דואג להרחיב את הבית בשביל אמנות נוספת. כדי להרגיש עדיין את השייכות הזו לעצמך.
--


(אני יודעת שזה מתחיל משום מקום ושזה די חסר עלילה ו/או פואנטה וגם די נוראי ולא מובן וכאילו בעע כזה אבל תסלחו לי כי אני חברה)