המסע בעקבות הוגוורטס

הקדמה:
הפאנפיק מספר עקרונית על שתי ילדות, אבל בעיקר יותר על ילדה אחת, אחת כזאת רגילה.
ולמה כמעט רגילה? היא הרי היתה כמו כל שאר הילדים.
הילדה הזו חשבה שהיא, ככל השאר, תחיה חיים רגילים, כלומר - משעממים, עם אותו סדר יום בכל יום.
אבל אם רוצים, אין זו אגדה. עם רק טיפ טיפה מאמץ, הכל יכול להיות. תהפוך עולם- אם רק תאמין.
בכל אחד, גם בך, חבוי כח הקסם האישי שלו, גם אם בטוחים שאין כזה. כל אחד הוא כל יכול, כי כל אחד הוא מיוחד!

"ג'ני, בואי לאכול ארוחת צהריים", קראה לואיז.
"לא רוצה. מה תעשי לי?" נראה שלא", החזירה לה ג'ני. ג'ני היתה ילדה מרגיזה, זאת כל אחד ידע. על כל דבר היה לה מה להגיד. תמיד היתה מאשימה אנשים החפים מפשע בדברים שעשתה. לא היה קל ללואיז לגדל כזו ילדה מרגיזה.
"ג'ניפר בראון, את רוצה שאני אבוא לקחת אותך בכוח?", קולה של לואיז רעם.      ג'ני שנאה שקוראים לה בשמה המלא, ג'ניפר. היא עוד יותר שנאה שקוראים לה גם בשם משפחתה, בראון. היא שנאה לגמרי את משפחתה. אם יציעו לה ללכת למשפחה אחרת, היא תענה בשמחה. היא שנאה את אמה ואהבה את אביה. לא, לא את מייקל, אלא את אביה האמיתי, גורדון. הוא היה היחיד שאהב אותה באמת, שנתן יד מחבקת ואוהבת בעת צרה,אבל הוא נעלם. נעלם ולא חזר. ג'ני היתה בטוחה שהוא פשוט מת ממחלה שלא ידעה עליה, ואמה לואיז פשוט לא רצתה להודות מול ג'ני באמת, לכן שיקרה לה שהחבר הטוב ביותר יצא לילה אחד לטוס לחוץ לארץ, לסדר כמה עניינים חשובים, ולא חזר. בכל מקרה, אמה כנראה חזרה שיש תחליף לאביה, ונישאה למייקל.מייקל הוא עשיר, מפנק, אבל הוא לא כמו אבא. מה גם שג'ני תמיד ראתה לו מבט ארסי בעיינים כשאמה היתה לידו, כאילו הוא שמח שהצליח לתפוס את מקום אביה. ג'ני היתה בטוחה שהיא לא מדמיינת. וכעת, נחזור לענייננו-
"ג'ניפר! מייקל לא יקנה לך מחר כלום אם לא תבואי לאכול. בואי מייד!", איימה לואיז.
"כאילו שאכפת לי מה מייקל יקרה לי. שהאיש הזה ילך לעזאזל, ולא יחזור לעולם - - -", אמרה ג'ני, אבל אמה מייד היסתה אותה.
"יש לך מזל שמייקל לא כאן!", אמרה בכעס, "מספיק לו איתך. צריך להגיד לו תודה רבה שהוא מסכים לחיות כאן. בלעדיו אני לא יודעת מה היינו עושים - - -".
"היינו מסתדרים מצויין!", האדימה ג'ני, "רק אבא חסר!".
"טוב, נפסיק את הדיון הזה", אמרה לואיז, "בואי לאכול!".
"לא רוצה", רטנה בשקט ג'ני. לאחר שפסקו התחנונים לבוא לאכול, השתרעה על מיטתה וקראה בלהט הארי פוטר.
איזה הארי פוטר? לעולם כנראה לא נדע. ג'ני מעולם לא קראה את שם הספר. היא בכלל לא ידעה שקוראים לו הארי פוטר, ובוודאי ובוודאי שלא איזה מספר. מבחינת ג'ני, רק תוכן הסיפור משנה. הרי למי אכפת מה השם שלו? שם זה בסך הכל כותרת עלובה לכל דבר.
אט-אט נעצמו עינייה. היא שכבה על המיטה, רדומה לגמרי.
לילה טוב, לחשו לה השולחנות. לילה טוב, לחש לה הקיר. לילה טוב ג'ני, לחש לה כל החדר. בוודאי שכך ג'ני תוכל להרדם.

לאחר 8 שעות, יום חדש בפתח:
החופש הגדול. מי לא אוהב את צמד המילים המתוקות האלו.
"אמא", אמרה ג'ני, "איפה אבא באמת?", שאלה.
"ג'ני, את כל הזמן שואלת אותה שאלה", נאנחה לואיז, "ואני עונה לך אותה תשובה. הוא נסע לחוץ לארץ, לסדר עניינים חשובים, אבל קרה מקרה מצער ואיבדנו איתו קשר. אני יכולה לדעת איפה הוא? מי יודע...".
"אמא, נכון שהוא מת?", שאלה-אמרה ג'ני. המילה 'מת' עוררה בלואיז בחילה. המוות היה הדבר שהכי פחדה ממנו.
"אני חושבת שלא, ג'ני מותק. את רוצה לראות טלוויזיה, חמודה?", שאלה לואיז.
"אמא, אל תשני נושא, הוא מת הרי, נכו - - -".
מייקל בדלת.
"שלום, ג'ני!", אמר בחיוך, "את יודעת מה קניתי לך היום?".
"מצידי אל תקנה", לחשה לעצמה.
"את לא רוצה לדעת?", המשיך לחייך את החיוך המעצבן שלו, "תגידי לי כשתתחרטי".
החיוך המעצבן הזה היה בעצם חיוך מדהים. חיוך מתוח מאוזן לאוזן, שנמצא תחת עיניים תכולות בוהקות. זה היה חיוך כובש, ממיס. גם את ג'ני. אבל עדיין, היא שנאה את החיוך הזה. לולא היה, אמא לא היתה מתחתנת עם מייקל. החיוך המעצבן הזה הוא הסיבה היחידה.

בשעה 18:00:
"ג'ני, פססס. ג'ני. את שומעת אותי?", שמעה ג'ני קול לוחש בחדרה.
"זו אני, אליס", אמר הקול, ואליס התגלתה. אחרי אבא, אליס היתה הכי קרובה אליה. מלבדה ומלבד אביה- אף אחד.
"כן, אליס? מה את רוצה?", שאלה ג'ני. כשהיא ליד אליס היא מתרככת.
"תראי, נכון יש את הוגוורטס... בספר הזה...", מילמלה אליס. הרי ג'ני לא יודעת שקוראים לספר הזה הארי פוטר!
"כן, אני יודעת. איפה שהארי למד. אז מה עם הוגוורטס?", שאלה ג'ני.
"את חושבת... את חושבת שבאמת הוא קיים?", שאלה אליס.
"ממש לא. אני באמת מצטערת, אליס. אבל ממש לא", ענתה ג'ני.
"בכל זאת, שווה לבדוק. לא?", ניסתה לשדל אותה אליס, "במיוחד עכשיו, בחופש הגדול. יש לנו כמה זמן שנצטרך.
"את יודעת מה? אפשר לנסות לבדוק. שווה בדיקה, באמת", ענתה ג'ני.
"טוב, אני אבוא אלייך מחר. את לא קולטת כמה רעיונות יש לי", אמרה בהתלהבות אליס, וטרקה ומאחוריה את הדלת.
ג'ני היתה מסוקרנת ביותר. היא ציפתה מאוד ליום המחר.

                                                                                                                               המשך יבוא!

		הפרק הבא