אמת מרה

שם הפיק-אמת מרה

שם הכותב-רוני | yula wand

פאנדום-הארי פוטר

דירוג-G

דמויות -דאדלי,יולי,פטוניה וכמובן וורנון

ז'אנר: אנגסט.

תודה לבטא החד פעמי שלי MyProngs שביטאה את הפיקצר תוך זמן קצר.
ותודה גם לJessica שביטאה את החלק הנוסף שהוספתי לפיקצר,בלעדיכן הוא לא היה מצליח להיות קריא.

כל הזכויות לספר הארי פוטר שמורות לג' קי רולינג,

קריאה מהנה
~~~~~O~~~~~~

דאדלי ישב על הספה בחדרו, ראשו שמוט בין שתי כפות ידיו שנראו לו כקירות הסוגרים אותו יותר ויותר. מבטו היה כבוש באדמה.
זיכרונות צפו במחשבותיו, מילים מהדהדות בראשו כקללות הפוגעות ישר בלב, בנפש. 
"עזבי אותי," הוא זעק בקול שבור לחלל הריק של החדר.

מבט חמים הופיע לנגד עיניו. מבט מוכר. הוא העמיק את מבטו בעיניים האלו שהחלו להשתנות מהמבט הזה למבט מעורר אימה. הוא החוויר במהירות. "למה את עושה את זה, למה את לא מניחה לי? זה הכל קרה באשמתך!" הוא מלמל בכעס.

"אתה יודע שאתה טועה," אמר קול שהקפיץ אותו ממקומו. הוא הרים את מבטו לעבר הכיוון שממנו בא.

"יולי," הוא הופתע, לא מסיר את מבטו מהנערה שעמדה מולו.

"כן יולי. אותה יולי שהשארת לבד, שבורה וחסרת כל, מול שולחן שמעליו נמסרו לה מילים חמות שהתגלו כמילות כזב, כשקר קר." אמרה יולי לדאדלי, שהשפיל את מבטו פעם נוספת.

"למה באת?" הוא שאל בייאוש, מילותיו נשמעות כחסרות תוכן או משמעות.

"כי רציתי לדעת את האמת. האם אכן הייתה משמעות לדברייך, האם ההחלטה הייתה רק בידייך, האם תכננת את הכל ומההתחלה רצית שזה יהיה כך? דאדלי, אני רוצה לדעת את האמת לאמיתה הפעם," היא אמרה בשעה שעיניה הירוקות ניסו לתפוס את עיניו ולקרוא דרכן את מחשבותיו.

הוא מעולם לא הרגיש כך. הוא מעולם לא חש את התחושה הזו עד אותו היום. הוא מעולם לא חשב שיהיה יום בו הוא ירצה שהאדמה תבלע אותו.

הוא היה רגיל לכך שכולם מקשיבים לו, שהוא המנהיג והוא זה שקובע את המילה האחרונה. אבל הפעם... 
הפעם הוא לא רצה שיתייחסו אליו. הפעם הוא רק רצה שהיא תלך, שתעזוב אותו לנפשו, שלא תדבר איתו. הוא רצה להיות לבד ולא להיות הצודק. דאדלי לא הצליח להרגיש את תחושת השליטה אותה הרגיש לעיתים כה קרובות עד שהפכה אצלו לדרך ארץ.

הוא מעולם לא הרגיש עצב, ועברו יותר מ13 שנה מאז שבכה לראשונה. אבל עכשיו כל מה שקרה לו עד אותו היום נראה לו שונה. הוא הרים את מבטו מהאדמה והביט בפניה, מתיר לה לנסות לקרוא את אשר על ליבו.

"דאדלי," היא דרשה. הוא לא השיב לה, רק המשיך לבהות בה כחולם, כאילו אינו נוכח.
"דבר," היא הפצירה בו ובכך החזירה אותו לעולם האמיתי.

"הם יודעים?" הוא שאל פתאום ללא קול, כמנסה להיעלם מהחדר.

"לא," יולי השיבה ביובש.

"טוב," דאדלי אמר מעורער, שוקל היטב את מילותיו הבאות. "אומר לך את האמת, אם את כל כך חפצה בה," לחש בכעס. היא הביטה בו בציפייה, ממתינה לתשובתו. 
"במה את רוצה להתחיל?" הוא שאל, גרום לה להעלות חיוך על שפתיה.

"מההתחלה," היא ענתה, מנסה לשוב להבעת פניה הנרגזת.

דאדלי עצם את עיניו ולחש, "אני באמת מאוד מצטער יולי, זו לא הייתה בחירתי ואם הייתי יכול הייתי מנסה לגרום לזה לא לקרות, ואם לומר את האמת את התחלת עם השקר, אני -אני...רק..." הוא התחיל לומר אך עצר את דיבורו בשעה שהשיב את עיניו לרצפה.

יולי הביטה בו בצער, עיניה הופכות לחות. "הייתה לי סיבה לא לומר לך את האמת מן ההתחלה, התכוונתי לספר על כך בדייט, אבל אתה... אתה הרסת הכל, ולמה, רק בגלל שאני קצת שונה ממך וממשפחתך?" אמרה יולי ברעד.

"ולי הייתה סיבה מספיק טובה בשביל להרוס את זה, את הרסת הכל. אני שונא אותך, אני מצטער על היום בו נפגשנו, הלוואי והוא לא היה מתרחש. חיי היו יכולים להיות הרבה יותר טובים בלעדייך!" השיב פתאום דאדלי, נרגז, יורה את המילים ללא רגש לעבר יולי, כאשר כל מילה פוגעת בה כלהב חד.

"דאדלי!" היא אמרה בתוכחה, מנסה לעצור את דמעותיה.

"מה? מה את רוצה יולי, מה עכשיו? אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהי כמוך, אני לא מעוניין בזה," הוא אמר, המשפט האחרון נבלע בגרונו ונשמע כלחיה כואבת. הלב אשר שמע אותה נשבר לרסיסים.

"זה בגללם נכון? זה בגללם! תאמר לי," יולי אמרה בכעס, דמעותיה יוצרות שביל לח על פניה. דאדלי שתק והרכין את ראשו שוב. 
"ידעתי," היא אמרה ויצאה מהחדר, שבורה ואומללה.

הוא הביט בדלת בעצב ואז העביר את מבטו במהירות מסביב לחדר, מבטו נלכד על תמונה ממוסגרת. הוא קם ממקומו ואסף את התמונה בידיו, מביט בה בעיון. בתמונה נכחו הוא ויולי ביחד בטיול שלהם מבית הספר. הוא נאנח בשעה ששלף את התמונה ממסגרתה, בוהה בה לזמן קצר ואז קורע אותה לחצי, שחצה ביניהם.

הוא זכר היטב את הרגעים האחרונים שלו איתה.
הוא זכר את חדרו החדש שהיה המחסן שההורים שלו פינו ממנו הכל לקראת המאורע הגדול. הוא זכר את איך שהוא הציב את השולחן השחור שעליו בעדינות יתרה הניח מפה רכה בגווני בורדו. הוא זכר את הכוסות השקופות שתוכנן נראה כרעל צורם ואת אור הירח שנשקף מהחלונות של המחסן שהיה כולו מעוטר בנברשות.
הוא זכר את כל סדר החדר מהפרט הראשון לאחרון אך יותר מזה, הוא זכר את יולי שנראתה זוהרת יותר מתמיד עם שיערה האדום ועיניה הירוקות. הוא זכר את איך שהוא צחק איתה כשהושיט לה את התפריט המאולתר שהוא יצר. הוא זכר איך היא פרצה בצחוק ועיניה קרנו כמו שני הכוכבים הזוהרים שראה לפני שהגיעה. הוא זכר איך התקשה לדבר איתה על רגשותיו מכיוון שמעולם לא הרגיש מאושר כמו שהרגיש באותם הרגעים בהם היא צחקה, אפילו כאשר ראה את דודו עוזב את הבית בתחילת שנת הלימודים. דאדלי לא שמח כך אפילו כאשר חבריו נתנו לו להיות המנהיג שלהם. הוא לא היה מאושר כמו באותו הרגע. הוא זכר את המילים שנאמרו בעל פה. הוא זכר את פניה האוהבות והמבינות. הוא הרגיש מאושר ואז האושר התנפץ לנגד עיניו כמו העננים שכיסו את השמיים זרועי הכוכבים שזוהרם אבד לעד וכך גם האור בעיניה של יולי.

"לכי מפה נערה ארורה! עופי מביתי. אני לא רוצה שכף רגלך תדרוך בבית הזה יותר בחיים," הוא שמע את אביו וראה בבירור את פניו הורודות. הוא זכר איך הביט בה בתמיהה. יולי נראתה כה מובכת אך לא מופתעת. הוא שאל את עצמו על מה מדובר, כי הוא לא ידע מה היה יכול לגרום להוריו לכעוס עליה. 
הוריו לא נטו לכעוס על אנשים בקלות אלא אם כן היה מדובר בבן דודו או בגנבים, וכמובן שסלדו גם ממס הכנסה אבל גם אם היא גנבה משהו מביתם זה לא הפריע לו.

"היא משקרת לך!" אימו אמרה, קוטעת את מחשבותיו בשעה שהרימה את אחת הכוסות בעלות הנוזל הכהה. היא לקחה את הכוס שהייתה קרובה אליו בידיה ושפכה את תוכנה על אחד הפרחים שהיו בגינה. הוא זכר איך הביט בפניה של יולי כאשר ראה מה קרה לפרח.

"יולי, מה זה?" הוא שאל אותה בדאגה.

"דאדלי אני... אני מצטערת. אני הייתי צריכה לומר לך על כך ישר על ההתחלה אבל פחדתי . גם אתה היית מפחד אם היית במצבי," היא אמרה ואחזה בשתי ידיו, פניה בוכות.

"תשתקי ילדה! דאדלי, היא מכשפה!" אמרה לו אימו בכעס, שולחת מבט עוין ליולי וגורמת לה להסיר את ידיה מידיו במהירות.

"אני באמת מכשפה אבל אני בחיים לא הייתי פוגעת בך, אף פעם, תאמין לי בבקשה!" היא התחננה.

"אז מה היה בכוס שלי, מתנה לדייט הראשון שלנו?" הוא שאל בכעס, גורם ליולי להשפיל את מבטה.
אביו התקרב אליה באיום ואמר לה שוב לעזוב את המקום. היא הביטה בדאדלי בבקשה לעזרה אך הוא לא אמר כלום. הוא שתק כאשר יצאה מטווח החנייה שלהם ועמדה על השביל. הוא הוריד ממנה את מבטו ועלה לחדרו, שומע את קללותיהם של הוריו שנשלחו אל יולי בחומרה. הוא לא חזר להביט בה מחלון חדרו. רק עצם את עיניו ושקע במחשבות כואבות.

כל הרגעים היפים היו איתה, החל מפגישתם המקרית בבית הספר. כן, היה זה היום המושלם בחייו, והוא זכר אותו מצויין. הוא ישב יחד עם חבריו על הספסל וחשב מי יהיה הקורבן הבא שלו. דאדלי התלבט בין להציק ללואיס ולקחת לו את הסנדוויץ או ללכת ולהפחיד את הילדים מהכיתות הנמוכות ליד הברזיה. לאחר מחשבות ארוכות בנושא בחר באפשרות השנייה. הוא קם ממקומו וסיפר לחבריו את התוכנית. הם הקשיבו לתוכניתו בדממה, לחצו ידיים וחייכו.
"דאדלי, זו תהיה המתיחה הכי טובה שלך. " הם לא הפסיקו לחייך תוך כדי.

הוא עזב את חבריו ופנה לכיוון הברזייה, שם ראה את קורבנו; ילד צעיר בעל שיער בלונדיני בהיר ועיניים ירוקות. הוא נראה שמח.
הוא לא יהיה שמח לאורך זמן רב. חשב דאדלי בליבו תוך כדי הליכה. הוא התקרב אל הברזים של הברזייה והחל להחליף את מיקום הצינורות בצינורות שמובילים למקום אחר, אך משהו עצר בעדו.
הוא מעולם לא חשב או ציפה לזה, אבל זה קרה. הוא ראה אותה. היא נראתה שמחה ,עזרה לילד אחד שפרץ בבכי, כי דאדלי עצמו הציק לו. היא דיברה עם הילד קצת, גרמה לו לצחוק ולהפסיק לבכות. מעולם לא חשב שהוא יתלהב מנדיבות ואדיבות. מעולם לא חשב שהוא יתאהב בה, אבל זה קרה.
הוא זכר את הצורה בה קם ממקומו שעל יד הברזייה והתקרב אליה. מבטו התרכז רק בה והראה על נוכחותו במקום, אך מחשבותיו נדדו הרחק משם. הוא לא ידע מה לומר לה , הוא לא היה טוב כל כך בדיבורים , אבל הוא החליט לאלתר - מה כבר היה יכול לקרות? היא יכולה לא להתייחס אליו, להביט בו בזלזול או לרכל עליו מאחורי גבו. היא יכלה לפגוע בו כפי שאף אחד לא פגע בו מעולם, אבל אדם כמוה לעולם לא יעשה כזה דבר; או אולי כן?

"היי, אתה בטח דאדלי. אני יולי, הילד הזה סיפר לי עליך המון..." היא אמרה וקרצה לו בחיוך. הוא הרגיש איך כל דאגותיו הישנות נעלמות ואת מקומן תופסות דאגות אחרות. מה הילד בדיוק סיפר לה? כעת היא בטוח לא תרצה לדבר איתו.
"אל תדאג, אני לא אחותו," היא אמרה בחיוך, ההקלה עטפה אותו, "אבל אני בת דודה שלו. איך אתה מעז להתנהג אליו ככה?אתה מטורף? איך אתה מתנהג? ממש כמו ילד בגנון! תתבייש בעצמך!" היא אמרה לו בעודה מדגישה כל מילה ומילה , הוא הרגיש את לחייו מוורידות בכל שניה ושניה, "למרות הכל אני סולחת לך, כי אני יודעת שמעכשיו תשתנה, נכון דאדלי?" היא אמרה והושיטה לו את ידה, הוא תפס בה בשמחה.

עד מהרה הוא ידע עליה הכול ; או כך לפחות חשב עד היום. ידע מה היא אוהבת, את הצבע האהוב עליה. יותר מכל הוא הכיר את תכונותיה , התכונות שמשכו אותו אליה מן הרגע הראשון: הנדיבות, האדיבות, החיוך על הפנים , הדרך המצחיקה והמיוחדת שבעזרת הצליחה לעצור מריבות רבות וליצור אווירה נעימה. היא הייתה יכולה לגרום לו, הבריון של השכונה, ללמוד. הוריו קיבלו אותה באהבה ושמחה. אימו תמיד אמרה שהיא דומה ללילי. היא הביטה בה בזלזול בהתחלה, אבל עד מהרה היא התרגלה לנוכחותה של יולי בביתם. 

איך הם גילו את היותה מכשפה... הוא המשיך לתהות בליבו, ממשיך להיזכר ברגעים שלהם יחד.
מחשבה מהירה עברה בראשו והוא התמקד בה. הוא נזכר ביום ההולדת שלו שהתרחש לפני שבוע, במתנות הרבות שקיבל. הוא נזכר ביולי. היא לבשה חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס. יולי עזרה לאימו עם העוגה. לרוע מזלה היא מעדה, והעוגה כולה נפלה עליה. היא הסמיקה קלות וחייכה. היא עלתה לחדר השירותים, ואימו עלתה אחרי כמה דקות לבדוק מה מצבה ולהתנצל על מה שקרה. פתאום הוא נזכר בשיחה בין יולי לאימו. הוא לא שמע את המילים שנאמרו בה, אבל הוא אכן היה בטוח שהוא שמע את יולי בוכה. הוא עלה במהירות למעלה וראה את יולי עם חולצה לבנה נקייה , אותה החולצה שלבשה כשהגיעה. כאשר הבחינה בו היא הפסיקה לבכות ויצאה מהבית. איך הוא לא הבין את זה קודם? היא הרי אמרה לו שהיא לא לומדת בבית הספר הזה, היא רק באה לבקר את בן הדוד שלה.

"כמה עיוור הייתי..." הוא אמר לחלל החדר. דאדלי הרים את ראשו במהרה לראות- אולי היא חזרה? לא היה זכר ליולי.
"טעיתי. את צדקת, יולי. אני מצטער... אזכור אותך לעד,יולי..." הוא לחש לקירות . 

השמש שקעה, גורמת לשמיים להיות צבעוניים. הוא הביט במראה זמן מה וחשב עד שכמה שיולי אהבה את הרגעים הללו. תמיד אמרה לו שהאדם שרואה ומחכה לשקיעה הוא בנאדם שאפתן וטוב לב. היא טעתה בנוגע אליו. אולי היא לא?

"דאדלי, אוכלים." הוא שמע את אימו קוראת לו, מחזירה אותו ממחשבותיו ושאלותיו חסרות התשובה. הוא קם ממקומו, לקח עט שחור ורשם מאחורי התמונה 'הדייט הראשון שלי'. מתחת למשפט הזה הוא כתב את המשפט 'דאדלי ויולי לעולמים'. הוא הכניס את התמונה למגירה ועזב את החדר ,מותיר את המסגרת על מיטתו ריקה לעולמים , כי אף אחת לא הבינה אותו כמו יולי ואף אחת גם לא תבין.

'דאדלי ויולי לעולמים.' הדהד המשפט בראשו כל אותם ימים לאחר אותו היום.

-----------------------------------

קריאה מהנה

מקווה שאהבתם