ג'יימס, לילי.

הפרק הראשון שאני כותבת ... אז - תגיבו!

ממבטו של מוגל רגיל, המחזה היה נראה מטורף לגמרי. מאות ילדים, גוררים אחריהם ינשופים חומים וענקיים, עטי נוצה משונים שנפלו מתוך מזוודות מפוצצות, זיקוקי דינור שהתפוצצו סתם כך, דבר דמוי עיפרון המבצבץ מכיסם של המוזרים. אבל לא רק זה; הם היו לבושים בבגדים מוזרים להפליא, מעילים ארוכים על גבי מכנסי בוקסר, חצאית עם מכנסיים עבות, ועוד מוזריות.
אבל למי שגר בעולם הקוסמים, זה היה די רגיל, הוגוורטס פותח את שעריו לעוד שנה מופלאה.
ילדה קטנה, שבלטה מאוד בתמונה, הייתה מאוד נרגשת. שערה היה ג'ינג'י, ועיניה, עיניים בצורת שקד וירוקות. היא עמדה ליד מישהי שנראתה כ"כ מעוותת, אבל אי אפשר לטעות: הן קרובות משפחה. הילדה המעוותת זעפה, ונראתה כאילו היא גומלת בליבה פשוט להיעלם מהמקום הזה, פשוט מופרע!
הג'ינג'ית הבוערת חייכה, וניסתה כנראה לעודד את אחותה.
"טוני, אני אכתוב לך בכל יום!" היא אמרה לה והביטה באחותה.
"מה פתאום! ושיגיע אלי בדואר – דואר – דואר ינשופים?!"  היא כמעט צעקה.
"אממ ..." הילדה הג'ינג'ית נראתה מסמיקה ואמרה, "הנה סוורוס, אני חייבת לזוז."
היא דחפה את העגלה שלה, מתוכה צייץ אוח זערורי. "שתוק כבר, ג'יימס!"
היא נתנה להוריה נשיקה חפוזה, ורצה לכיוון המחסום. ריצה לכיוונו, והנה, רציף תשע ושלושה רבעים. עכשיו עשרה לאחת עשרה, יש לה מקום.
"רוצה עזרה?" שאל נער. היה לו שיער שחור, מבולגן ופרוע, ועיני אגוז שנצצו.
"אני – לא..." היא גמגמה, אבל הילד כבר התחיל לעזור לה להרים את המזוודה שלה.

חלפו כבר שבע שנים מאז. לילי אוואנס, הייתה כבר מדריכה ראשית, שלמדה את שנתה השביעית בהוגוורטס. במעורפל, נזכרה בילד שהגיש לה עזרה, וחרצה את לשונה. איכס! ג'יימס פוטר, היהיר, השחצן, המתנשא, הנלעג, ה - ... הרהוריה נקטעו בצעדים.
"מי שם?" היא אמרה, וניגשה לדלת.
"פוטר!"
"עוף מפה!" היא גערה.
"לא רוצה!" הוא אמר. "אלוהומורה."
הוא פתח את הדלת. "היי, אוואנס."
הקול שלו היה שונה; פסיעותיו שונות; הוא היה יותר ... רגיל. חיוך יהיר היה מתוח על פניו.
"שלום," היא הפטירה לעברו.
"את כועסת עליי?"
"כך זה היה תמיד." היא משכה בכתפיה.
"למה?" הוא שאל בהפתעה.
לילי הרהרה. לה הוא לא עשה שום דבר. הוא חשק בה מהשנה השלישית, היא סירבה... הוא יצא עם כל הבנות בבית הספר, כולם מנסים לחקות אותו, הוא כ"כ אהוב ... מה הוא צריך אותה? הוא סתם שחצן ומגעיל. זהו זה. אבל אם אי פעם תדע את האמת על ג'יימס? כלומר, איך היא יודעת שהוא כזה?
"ג'יימס, התשובה היא לא."
"אז... למה את מתנהגת אליי מגעיל?"
"כי אתה פשוט מגעיל אל אנשים. הייתי יוצאת איתך אם לא היית כזה – כזה – " היא אמרה, "פוץ נפוח, ואגואיסט!"
ניכר היה שג'יימס נפגע.
"כל הבנות בהוגוורטס ייצאו איתך. יש כאן פי אלף יותר יפות ממני – "
"לא נכון." הוא לחש.
"- ובכל מקרה, אני לא רכוש של אף אחד."
ג'יימס הביט בה בעיניים מעורפלות. הוא באמת אגואיסט? שחצן? מתנשא? ככה לילי חושבת עליו?
בסדר. היא רוצה לשחק איתו משחקים? אף אחת לא תאמר 'לא' לג'יימס !
"טוב לילי," (לילי הופתעה לראות שהוא קורא לה בשמה,) "באתי לספר לך שאני יוצא עם מרי, אז את תראי אותי מסתובב פה הרבה בחדר."
"בסדר." אמרה לילי בהרמת גבות. זה לא אכפת לה, באמת – באמת ! או... שכן? לא, ממש לא. סנוב ותו לא.
אך כשיצאה מהחדר היא ראתה את ג'יימס שוכב על הספה בחדר המועדון, שבור.
"ג'יימס?" היא לחשה לאוזנו. "אתה מוכן לבוא לרגע?"
"מ-מה?" הוא אמר. "כן, כן."
"אני... מצטערת שפתחתי עלייך ככה את הפה."
"כן, טוב... אולי אני באמת סנוב." הוא ניסה להחליק את שערו, כדי שלא יזדקר מעלה.
"תן לי לעשות את זה." אמרה לילי. כשלילי נגעה בשערו בפעם הראשונה, הוא הרגיש כאילו כל עורפו מסתמר.
לילי, שהבחינה בזה, חייכה חיוך מבויש.
"אתה חמוד." היא אמרה, קרצה לו, ונעלמה בריצה.

לילי ישבה על המיטה וקראה. לפתע, נשמעה דפיקה רכה בדלת.
"מי שם?"
אין קול.
היא פתחה את הדלת, לא היה שם אף אחד.
"אממ... מישהו?" היא אמרה. כנראה דמיינה, בשל השעה המאוחרת.היא התיישבה שוב על המיטה. שפתיים ביצבצו באוויר. גם אצבע ארוכה. האצבע הצביעה על לילי. לילי נרעדה. האצבע התקרבה ללילי עוד יותר וחשפה יד. היד התקרבה לפיה של לילי, והצביעה על הפה.
אז, היא הצביעה על הפה, שעמד שם ללא פרצוף.
"מי זה?"
היד עשתה סימן של 'חכי.'
"טוב..." היא אמרה. היא התקרבה לעבר הפה, ונשקה לו. נשיקה ממושכת. חום התפשט בכל גופה.
"חכה!" היא אמרה. אבל היד, של מי שלא תהיה, הפריחה נשיקה, ויצאה מן החדר.

"עשיתי את זה!" קרא ג'יימס.
"מה עשית?" שאל סיריוס.
"נחש... נישקתי את לילי !"
"גדול, קרניים, איך עשית את זה?" שאל סיריוס, "היא תמיד שנאה אותך!"
"אז זהו, שהיא לא ידעה שזה אני."
"למה אתה מתכוון?"
באותו רגע סיריוס הבין. "גלימת ההיעלמות ... "

		הפרק הבא