כמה עוד אפשר?

 ספוילרים לדם האולימפוס

 לאחר המלחמה עם גאיה. הרומאים מחליטים לפנות נגד היוונים ולפתוח במלחמה.

                                                            -

"כמה עוד אפשר?" חשב לעצמו פרסי ביאוש, בעודו מעלה את רצועות השריון מעל כתפיו. "ג'קסון" הוא הרים מבט אל קלאריס. "אתה מפקד על ההתקפה בחוליה הבאה". הוא הנהן בשקט והיא התעסקה עם נדן החרב שלה. "פרסי..." הוא הסתכל עליה בהפתעה. כבר הרבה זמן היא לא קראה לו בשם הפרטי שלו. קלאריס היססה לפני שדיברה. "תנסה לא לההרג, טוב?"

פרסי חייך אליה את החיוך העקמומי שלו. "את יודעת, ברגיל".
קלאריס בחנה את ידה שהייתה נתונה בתחבושת. "אני לא יודעת מה עומד לקרות אם יקרה לך משהו." היא פתחה את פיה להמשיך לדבר אבל שום קול לא יצא. "קלאריס?"
היא נשמה עמוק. "כולנו צריכים אותך. אנבת' צריכה אותך. אם יקרה לך משהו גם היא תיפול, ואני לא יכולה לפקד על הכל לבד. אתה הגיבור, אנחנו רק המתכננות. ובלי שלושתנו, אין הרבה סיכוי לנצח את הרומאים."
פרסי הזדקף לאט. למרות החזות הבטוחה והאמיצה ששיוותה לעצמה, קלאריס עמדה להשבר. זה היה ברור. "היי" הוא חייך שוב. קלאריס השפילה מבט. "הכל יהיה בסדר".
פיצוץ רם נשמע מבחוץ. קלאריס התכווצה. "אני מקווה" ורצה החוצה.
פרסי בהה בדלת הביתן. הוא באמת קיווה שיהיה בסדר.
במבט מהצד היה ברור שהם יפסידו, אבל הם עשו כמיטב יכולתם. הרומאים היו לוחמים חזקים יותר ומנוסים מהיוונים.
פרסי נאנח. בלעדיו הם לא ישרדו. וזה לא בגלל שהוא היה לוחם טוב יותר, אלא בגלל שבלי האופטימיות שהפיץ והתקווה שהתעקש להטמיע בליבם... אין תקווה. הוא רק הצטער שליאו לא שם, אבל ליאו היה מת.
דמעות עלו בעיניו כשנזכר בכל מי שאיבד, אבל הוא הכריח את עצמו להתעשת. במלחמה בזאת אין מקום לרגשות.