הכל היה ספוג גשם עוד מתחילת החורף.
העלים נצצו ממים שטפטפו לאורכם.
על האדמה הרטובה, רועדת מקור, אך לא נרתעת ממזג האוויר, היתה-
ילדה.
היא היתה בת אחת עשרה לכל היותר, ולבושה רק בגלימה דקה מתנופפת.
הילדה ניערה את שיערה הג'ינג'י והרטוב, ונעצה עיניים מהורהרות בשמים.
שיניה נקשו מרוב קור.
היא כרעה מתחת שיח ירוק וחלקלק, וידה נגעה בקיר ביתה הצהבהב והמתקלף.
"גוזלית!" נשמע קול אמה מתוך הבית, "מה את עושה שם בחוץ?"
"אני-" קולה של הילדה נשבר, "אמא, עדיין לא קיבלתי מכתב!"
"לוטה, גוזלית שלי!" האם יצאה מתוך הבית.
היא התכופפה בזהירות לצידה של לוטה.
"לוטה," אמרה בקול רך, "לא תמיד מקבלים כל כך מהר את המכתב."
דמעות נצצו בעיניה החומות של לוטה, "החברות שלי כבר קיבלו." מלמלה.
אמה רכנה לצידה.
"תקשיבי." היא אמרה. "עוד עשר דקות את בת אחת עשרה ואז נראה. את תקבלי עד אז."
"אולי." מחתה לוטה את דמעותיה.
הן חיכו.
עברו שתי דקות.
עוד שתי דקות.
לוטה היתה בלחץ. היא לא יכולה להפסיק את שושלת הקסמים של הוויזלים.
של 'משפחת הג'ינג'ים' כפי שהם קראו לזה.
תום, אחיה, יצא מתוך הבית.
"את תקבלי." הוא חייך אליה. "את תראי. גם אני לא קבלתי עוד."
"אתה שנה שניה בהוגוורטס," רגזה לוטה. "למה שתהיה לחוץ בכלל?"
עוד דקה היא בת אחת עשרה.
שישים שניות.
ארבעים.
שלושים.
עשרים.
עוד עשר שניות.
תשע.
שמונה.
שבע.
שש.
חמש.
עוד ארבע שניות.
היא כבר כנראה לא תקבל את המכתב.
שלוש.
שתיים.
עוד שניה אחת,
איזה לחץ...
זהו. עבר הזמן.
לוטה פרצה בבכי.
תום ליטף את ראשה באכזבה.
ואז-
"מה זה?" היא נבהלה.
זוג ינשופים צץ בין העצים.
חיוך התפשט אט אט על פניה של לוטה.
כן, היא קוסמת.
מ-'שושלת הג'ינג'ים' המפורסמת.
|