להיות אך לא לחיות

אוכלי המוות שוב פרצו לרחובות, גנבו, לקחו, בזזו, והשחיתו.
הארי, רון והרמיוני ישבו סגורים בחדר המועדון, מול האח הבוערת, ודיברו על הימים שאחרי המלחמה,  אחרי שוולדמורט יובס.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת; אבל בהוגוורטס, הייתה המולה.
אף אחד לא נרדם, כולם רק הסתובבו ללא מנוח.
"אני כאן, אבל אין לי חיים!" אמרה הרמיוני. "בשביל מה בכלל נולדתי?!".
"אנחנו כאן איתך, הרמיוני, אל תדאגי, יהיה בסדר." אמר רון, אך בליבו לא נשארה הרבה תקווה.
"חייבים לעשות משהו!" אמר הארי, שהיה נסער, כתמיד.
"אחד מאיתנו חייב להרוג את השני!", "ואני אהרוג אותו!" אמר הארי.
"אתה צודק, הארי" הצטרפה ג'יני לשיחה.
"אנחנו נצא מחר", טוב חברים? אמר הארי. "אי אפשר לשבת כאן בחיבוק ידיים, שעה שמיליוני מוגלגים וקוסמים נהרגים, ונלחמים כמו עם אחד!" אמרה ג'יני.
הם הלכו לכיוון החדרים, וניסו בפעם האלף להירדם.
"בואו אלי, בואו אלי, בואי אלי, ואהרוג אותכם! חה, חה, חה, חה, חה!!"
"מה זה היה?" שאל רון מבוהל. "אני לא יודע אמר הארי, "אבל אני הולך לבדוק".
"אני לא רוצה לדעת!". הארי הסתובב בכל שטח החדר, עד שפתאום בתוך האח, ראה פרצוף אחד, שלא היה מוכר לו.
"מי אתה?!" שאל הארי.
"אני המוות, באתי לקחת אותכם איתי!" אמר האיש.
"בחיים לא!" אמר הארי, לקח את שרביטו, וירה מים אל האח. האש נכבתה. הפנים נעלמו.
"מה זה היה?" שאל רון, כאשר הארי חזר אליו. "זה היה המוות", "הוא רצה לקחת אותנו". אמר הארי לחברו, שישב מפוחד על מיטתו ולא זז.
"המוות?!" שאל רון, שפניו נהיו כחולות מחוסר נשימה, מפחד לגורלו של הארי.
"כן, המוות, והוא דיבר אלי." אמר הארי.