ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.
רוונה רייבנקלו רכבה במרכבתה יחד עם ידידתה הוותיקה, הלגה הפלפאף.
"הו הלגה", אמרה רוונה, "הסתכלי על פשוטי העם האלה אשר דם קסום אינו זורם בעורקיהם. חייהם נטולי קסם, משום שהם אינם יכולים ליצור כזה. את עבודתם הם צריכים לבצע בידיהם בלבד".
"אבל רוונה", השיבה הלגה, "אין זה בהכרח נכון. יש בינינו מאות קוסמים שפשוט אינם מודעים ליכולת שלהם לשלוט בקסם, ולכן חיים חיי מוגלגים. ישנם גם קוסמים שיודעים שדמם הוא דם קוסמים, אך אינם יודעים לנצל זאת משום שלא למדו את הלחשים, את מלאכת הכנת השיקויים ואת שאר פלאי הקסם".
"יש אמת בדברייך, הלגה. אכן, יש מאות ואולי אלפי קוסמים שלא מודעים, או לא מממשים את כישוריהם".
"אולי נקים בית ספר? אולי נקים בית ספר שילמד את כל הקוסמים כיצד לבצע קסמים? אין זה יהיה נפלא, רוונה? אלפי תלמידים יבואו ללמוד קסמים בבית ספרנו, ואנחנו ננהל אותו ונדאג שיגיע ינשוף עם מכתב לכל קוסם באנגליה, כשיגיע לגיל המתאים".
"אולי, זה יכול להיות אפשרי", אמרה רוונה, אך ידעה בסתר ליבה שהרעיון לא יתגשם. הלגה נטתה להציע רעיונות בלי להתכוון אליהם. על כל דבר שצץ במוחה היא הרגישה צורך לספר- וזו לא הייתה בהכרח תכונה רעה. הרעיונות היו מעניינים, וגם אם לא התגשמו בסוף היה כיף לדבר עליהם.
תמיד היה סיכוי שהרעיונות שלה יתגשמו- אבל הוא היה נמוך, ורוב רעיונותיה הסתכמו כרעיון בלבד, ולא התממשו.
באותו יום אף אחת מהן- לא הלגה ולא רוונה, לא ניחשה שהרעיון הזה יתגשם.
אף אחת מהן לא ניחשה שהן יהיו שתיים מארבעת המייסדים של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
המרכבה של החברות המשיכה אל האופק.
|