סוד

״אני מפחדת.״ הלחישה נשמעה מהכיוון הכי לא צפוי שיש. סקיי היא האמיצה שבחבורה - היא אף פעם לא מפחדת מכלום, ותמיד 

כשמישהו אחר מפחד היא מרגיעה אותו ומסבירה לו שהדברים הם לא גרועים כמו שהם נראים.

קיירה הביטה אליה. ״הכל יהיה בסדר,״ היא אמרה, אבל היא לא שכנעה אפילו את עצמה. כי כל שלושת התאומים ידעו שלא יהיה 

בסדר. העולם שלהם כמו שהם מכירים אותו מתפרק. אדוארד רעד, אבל לא מקור. הוא בכה בשקט. ״זה בסדר לפחד.״ הוא לחש, 

בקושי נשמע. דמעות עמדו גם בעיניה של קיירה. ״עכשיו אין לנו אף אחד,״ היא אמרה בקול שבור, מסתכלת במבט נוקב לכיוון הבניין 

הבוער. היא הרגישה שזאת אשמתו של הבניין. למה לא לקח לו קצת יותר זמן לבעור? למהה הזעקה לא הושמעה מוקדם יותר? 

למה… למה הוא היה חייב לקחת איתו את אמא שלהם? 

הם נצמדו אחד לשני, מצתופפים בתוך המעיל שהיה גדול עליהם בכמה מידות.

סקיי הביטה אל הלילה החשוך. היא תהתה מה צופן להם העתיד השחור והקר. היא הרגישה שכלום לא אפשרי בלי אמא שלהם. היא 

הביטה אל שני האחים שלה, ובאותו הרגע, היא נשבעה בסטיקס שהיא תגן עליהם מכל מחיר. 

היא לא מוכנה לאבד גם אותם.

אדואר פחד. מה יקרה עכשיו? הם פשוט ישוטטו להם, סתם ככה? הוא לא רצה ששום דבר יקרה לאחיות שלו, אותן אהב יותר מכל 

דבר אחר בעולם. הוא פחד. והוא נתן לפחד הזה לצאת, עד שכבר לא היה לא יותר פחד לבזבז, עד שהדמעות כבר התייבשו ונעלמו, 

ומאגר הדמעות התרוקן.

באותו רגע קול שבר את הדממה.