על פני הים

עד שהן מגיעות לפני הים הלילה כבר ירד. החוף שקט, מואר רק באור הרך של הירח והכוכבים. העולם האנושי שליו וכעת, לראשונה מזה שנים, כך גם ממלכות בנות הים. רינה שואפת לקרבה נשימה עמוקה, מנסה להירגע עכשיו שהמלחמה נגמרה, אין עוד סכנה אורבת באופק, הן כולן בטוחות.

זה בלתי נתפש.

"בסדר, כולן!" לוצ'יה מסתובבת אל החבורה בחיוך רחב שמדהים את רינה; ההסתערות על הטירה והקרב נגד המדריך גבה מחיר מכולן, ולהילכד במימד המראה בטח לא הייתה חוויה נעימה עבור לוצ'יה. "בואו נלך לאכסניית הפנינה ונחגוג!"

"אם בלחגוג את מתכוונת ללכת לישון לשבוע אני בעד," קארן נאנחת.

"בחייך, הורסת מסיבות, תתעודדי קצת!" האנון צוחקת, ומיד נכנעת לפיהוק.

"הנה, רואה?" קארן מנופפת בידה במחווה של אמרתי לך. רינה לא יכולה שלא להסכים.

"מה לגבי מנוחה טובה הלילה, ומחר כבר נחשוב על החגיגות?" קוקו מציעה, שולחת חיוך קטן לעבר שאר נסיכות בנות הים, וכולן מהנהנות.

בעודן שוחות ולאחר מכן הולכות את שאר הדרך לאכסניית הפנינה, רינה לא יכולה שלא להגניב מבטים לעבר נואל, לא יכולה שלא לשים לב לכתפיים השמוטות שלה, לא יכולה שלא לרצות להושיט יד, למשוך את בת הים התכולה קרוב ולעטוף אותה בחיבוק חם, לנשק אותה עד שהכאב והצער ייעלמו ולהשיב לה את חייה הקודמים, חסרי הדאגות.

ניקולה, מסתבר, אירגנה מראש ארבעה חדרי שינה נוספים. קארן ונואל מחליפות מבטים וממהרות להגיד, "נחלוק חדר." קוקו ממלמלת תודה. אף אחת לא מוצאת את המילים להסביר למה רק שש מהן חזרו, וניקולה לא שואלת.

אחרי איחולי לילה טוב והתפזרות לחדרי השינה, רינה צונחת על המיטה, מתכרבלת וממתינה שהתשישות תכניע אותה לשינה. למרות זאת, ברגע שהיא עוצמת עיניים שוטף אותה גל אדרנלין, תחושת האיום שחשה בימי הקרבות משתלטת על גופה. סכנה, מוחה מזהיר, דוחק בה לזוז לזוזלזוז-

"די כבר," רינה גוערת בעצמה, מנסה להכריח את דופק לבה להאט. "הכל נגמר, אז למה... למה אני עדיין..."

היא מתיישבת, ולפני שהיא קולטת מה היא עושה, רינה מוצאת את עצמה עומדת מחוץ לחדר שינה אחר, ידה מורמת בכוונה לדפוק - אבל לפני שהיא מספיקה, או חושבת שוב על ההחלטה שלה ונסוגה, הדלת נפתחת והיא ניצבת פנים אל פנים מול נואל. "סליחה, אני-"

"לא התכוונתי-" נואל מתחילה להגיד באותו זמן. הן מביטות אחת בשנייה לרגע בטרם הן פורצות בצחקוק נבוך. "לא הצלחתי להירדם," נואל מודה, "אבל לא רציתי להטריד את קארן, וחשבתי... עבר כל כך הרבה זמן מאז שיצאתי לשחייה ארוכה ומרגיעה." היא מחייכת אל רינה ברוך. "רוצה להצטרף?"

"כמובן," מעולם רינה לא השיבה כל כך מהר. "אבל, נואל, את מרגישה בסדר?"

"אני בסדר עכשיו, אבל ארגיש טוב יותר כשנהיה במים." נואל לוקחת את ידה של רינה בשתי ידיה. "בבקשה, רינה, אני זקוקה לזה. אני..."

"אני יודעת," רינה אומרת בעדינות. "ו... גם אני התגעגעתי אלייך."

הדרך חזרה לחוף נדמית קצרה יותר, עכשיו כשזה רק שתיהן והן בדרך חזרה למקום אליו הן שייכות. המים קרירים ונעימים כנגד עורה של רינה וקשקשי זנבה, מנחמים בכמה שהם מוכרים. לצדה נואל צוחקת בחדווה, וכשרינה מציצה לכיוונה היא נפעמת מהחן של בת הים התכולה, האופן שבו שיערה הכחלחל מרחף כמו הילה, הניצוץ בעיניה. "טוב לחזור הביתה," נואל לוחשת.

טוב לראות אותך בבית, רינה רוצה להגיד, אבל במקום זה יוצא לה: "אני מצטערת. שלא באתי לחלץ אותך מוקדם יותר," היא מבהירה נוכח מבטה המבולבל של נואל, ונושכת את שפתה.

"בבקשה אל תצטערי," נואל שוחה קרוב יותר אליה. "אני בחרתי בזה, והייתי עושה זאת שוב אלף פעם על מנת להגן עלייך. לשמור עלייך חופשיה." נואל מנסה לחייך אך קולה רוטט, ונשבר, ואז היא בוכה ורועדת ללא שליטה, מחבקת את עצמה כאילו כדי למנוע מהגוף שלה להתפרק.

"נואל..." רינה ממלמלת, מושכת את בת הים התכולה קרוב אליה. נואל משיבה את המחווה, כורכת את זרועותיה סביב רינה, זנבה מתנדנד בעצבנות. רינה מצליבה את זנבה עם הזנב של נואל, כורכת אותו סביב הקשקשים הכחולים ולוחצת קלות, כאילו אומרת אני כאן, אני איתך. נואל נרגעת מעט, מחזירה לחיצה, ורינה נושקת למצחה. "יהיה טוב יותר," היא מבטיחה.

נואל צוחקת. "אני מאמינה לך," היא לוחשת, אוחזת ברינה חזק יותר. "כל עוד אנחנו יחד."

"אל תדאגי," רינה מנשקת אותה שוב. "אני לא הולכת לשום מקום."