הארי פוטר וביתה של האפלה

הכוכבים נצצו אל רקע השמים השחורים, בית הרוס למחצה, שנראה שהיה בו פיצוץ, ומשפחה קטנה של שתי הורים ותינוקת בת השנתים, טיילו לאורך הרחוב. הם עצרו ליד הבית ההרוס. לאישה היה נראה שהיא רואה גבר. "מה זה?" היא שאלה את בעלה. זה היה גבר? לא, זה היה מין רוח או צל, אבל הם לא הספיקו להחליט, כי הצל דמוי הגבר נעלם בקול ווש והשאיר באפלה חבילה של שמיכות שחורות, שבתוכן תינוקת.

"הרמיוני, די! תביאי לי את זה!" אנבת' צעקה, ילדה שחורת שיער מתולתל ועניים חומות-אש. היא הייתה אחותה הקטנה של הרמיוני גריינג'ר, שברוב חוצפתה גנבה את הספר מאנבת' עקב הניסיון הכושל לקנות את שומת לבה.
"לא עד שתקשיבי לי, אנבת'."
"בסדר, אני מקשיבה."
"כי מה שקרה לי זה הדבר הכי הזוי בעולם! אוקיי, זה התחיל ככה. הלכתי אם..." הרמיוני התחילה לצעוד קדימה ואחורה בחדר ונעצרה באמצע הסיפור שלה על ידי אנבת'
"הרמיוני! אולי תגיע לנקודה!"
הרמיוני נאנחה וקצת נעלבה מכך שלא מקשיבים לה ואמרה, "ינשוף, הביא לי מכתב שכתוב עליו שאני מכשפה, להאמין או לא, ואני לא יודע אם לספר לאמא  או...," סיימה הרמיוני לומר,
"לספר  לי מה?" אמרה אמא שזה עתה נכנסה לחדר. "אני מקווה שאתן לא מסתירות  ממני שום דבר," היא אמרה.
"לא, שום דבר חשוב," אמרה הרמיוני והסתירה את המכתב מאחורי גבה. "הרמיוני קיבלה מכתב שאומר שהיא קוסמת", אמרה אנבת' שכבר הספיקה לחזור לספר שלה.
"אנבת'!"
"קדימה, הרמיוני, תביאי לי את זה," אמרה אמה והושיטה את ידה. היא קראה את המכתב בעיון רב ולבסוף אמרה: "כתוב פה שהפרופסורים יבואו לבקר אותנו, נראה אם זה אמיתי או שמשהו מתח אותך".
"סביר להניח שמישהו מתח אותך," אמרה אנבת' שעדיין הייתה בספר.
"מי יכול לעשות דבר כזה?" שאלה הרמיוני בתמימות.
"חמשת צ'רלטון," לחשה אנבת'.
"מי?" שאלה אמא בקול מודאג.

אנבת' הייתה ילדה קצת קרירה מדי, ואמא ידעה שאין לה כל כך הרבה חברים (אם בכלל), אז היא פשוט ניחשה שיש לה חיים קשים בבית הספר. אבל אנבת' מעולם לא רצתה לספר לה.
"אף אחד," ענתה אנבת', סגרה את הספר ואמרה, "טוב, אני רעבה", אמרה וירדה למטה.
הם אכלו ארוחת ערב כשאביהם נכנס בדלת ואמר, "שלום". הוא נישק את הרמיוני ואנבת' על הלחי והתיישב ליד השולחן.
"אז איך היה היום?" הוא שאל, והרמיוני סיפרה במהירות לו הכל כאילו זה הדבר הכי חשוב ומרגש בעולם. לבסוף היא סיימה, ולאבא היה מבט תוהה. הוא הביט באמא, שחייכה חיוך קטן והרימה את ידיה, בפרוש של: "אני לא יודעת, אל תשאל". הוא הסתכל בחזרה על הרמיוני ואמר, "טוב. זה מאוד מעניין, אבל אל תהיי בטוחה שזה נכון," אמר.
במהלך הארוחה הם דיברו על כמה זה מגניב קסם ואם זה מתיחה. הרמיוני שמה לב שאנבת' לא דיברה בכלל, וכשהארוחה הסתיימה, היא עלתה לחדרה. הרמיוני נכנסה לחדר של אנבת'.

הרמיוני התיישבה ליד אנבת' במיטה. אנבת' קראה ספר. הרמיוני, אמרה, "אני יודעת שזה מוזר, אבל אל תדאגי, אני עדיין אחותך", אמרה.
אני לא מודאגת כי אני יודעת שזה לא אמיתי", אמרה אנבת' מבלי להסיט את עיניה מהספר.
"מה, איך את יודעת שזה לא אמיתי? אולי זה כן."
"הרמיוני, את רצינית? ברור שזה לא אמיתי; קסם הוא רק אגדה."
"את טועה; הקסם הוא אמיתי," הרמיוני קמה, נראתה כועסת.
"לא, זה לא אמיתי," אמרה אנבת'; היא גם קמה.
"לא, את פשוט מקנאה," הרמיוני כמעט צעקה את זה.
"לא, אני לא מקנאה בך."
"כן, את מקנאה, ואני יודעת את זה."
"את יודעת מה, כן, אני מקנאה כי  את קיבלת מכתב שאומר שאת קוסמת ואני, לא, אני אף אחד. אני רק אחותה של הרמיוני גריינג'ר החכמה והנפלאה. אני פשוט הבחורה שאין לה חברים וכל חייה התעללו  בה, זה אני, אז אני מצטערת שהרסתי לך את החיים היפים בכך שאני אחותך!" אנבת' צעקה. בסוף המשפט היא הצביעה על הדלת. הרמיוני הבינה שהיא חייבת לעזוב. היא הרגישה רע זה מה שאנבת' באמת חושבת עליה, שהיא לא אוהבת אותה. היא יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה אבל  היא נשארה ליד הדלת והקשיבה. היא ידעה שאנבת' מדברת לעצמה לפעמים. עכשיו היא שמעה אותה צורחת לתוך הכרית ואומרת, "טיפשה! טיפשה! טיפשה! למה עשיתי את זה? אני צריכה לשמוח  היא אחותך,! הרמיוני ירדה למטבח שבו הייתה אמה, בתקווה שהיא תוכל לעודד אותה.
"מה קרה?" שאלה אמה כשנכנסה למטבח. "את בסדר?" הרמיוני התיישבה על הספה. "לא," היא אמרה, "אנבת' שונאת אותי." אמה התיישבה לידה וחיבקה אותה. "היא לא שונאת אותך. היא רק קצת עצובה. היא תתגבר על זה."

"היא לא," אמרה הרמיוני, "היא חושבת שאני שונאת אותה. היא חושבת שאני לא רוצה אותה כאחות." דמעות עלו בעיניה של הרמיוני. היא זכרה מה אנבת' אמרה, איך כל הזמן מציקים לה. היא נזכרה שהפעם הייתה נסיעה לטיול בבית הספר וכמה ילדים נעלו אותה בכיתה, והאוטובוס נסע משם. הרמיוני רק שמה לב שהם חזרו לבית הספר, שהיא לא שם, ולקח להם שעה למצוא אותה. כמובן, היא קראה ספר (כל כך מתאים לאנבת').

אמא הבטיחה לה שהיא תיקח אותה לטיול אם כל המשפחה, אפילו אבא, לקח יום חופש, והם ארזו את כל הדברים. אבל בדרך  חסמו את הכביש לשיפוצים, אז הם נאלצו לחזור הביתה. או שהפעם, להרמיוני היה יום הולדת בבית. וכשהבת העליבה את אנבת', היא עלתה לחדרה ופיספסה הכל. מאוחר יותר אמא לקחה אותם לגלידה. איך שהם יצאו מהחנות אם הגביעים  בידיים, הכדור של אנבת' נפל על הרצפה. לאנבת' לא הייתה מזל, אבל הרמיוני מעולם לא ראתה אותה בוכה בגלל זה.
"היא שונאת אותי," אמרה הרמיוני בשקט.
"לא, היא לא," אמרה אמא. "יודעת מה, אני הולכת לסדר את העיניין   הזה, בסדר?" אמרה אמה כשקמה ועלתה לחדר של אנבת'. הרמיוני שמעה קולות. היא לא ידעה אם אמא כועסת על אנבת', שזה באמת לא יעזור, או מנסה לפייס אותה. ואז, רגע של שקט. הרמיוני עלתה בשקט במדרגות. היא נכנסה לחדר וראתה את אנבת' ואמא מתחבקות. ואז אנבת' קמה אל הרמיוני ואמרה, "סליחה הרמיוני, לא באמת התכוונתי למה שאמרתי ו..." אבל הרמיוני קטעה אותה בחיבוק. 

אוקיי....אמממממ יצא לי מוזר ברמות 😅

מקווה שמישהו יקרא את זה בכלל