שחמט- דמבלדור נגד וולדמורט

 שחמט: דמבלדור נגד וולדמורט

חלק א'- התחלת המשחק

פאנפיק זה הוא קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג, אין לי כוונה להרוויח ממנו בשום דרך או צורה

הקדמה:

הכול התחיל כאשר בלטריקס התערבה במאורעות הגורל.

אלמלא היא משחק השחמט לא היה קורה.

ואם הוא לא היה קורה, הכול היה הרבה יותר פשוט.

כי זה לא היה משחק שחמט רגיל, זה היה משחק שחמט לחיים ולמוות, המשחק לא התנהל כהרגלו על לוח שחמט שחור לבן, הוא התפרש על כל בריטניה.

השחקנים לא השתמשו בכלים רגילים, הם עצמם היו הכלים.

וכל זה החל כי בלטריקס התערבה ללא ידיעתה במאורעות הגורל.

זה היה בחדר שהואר על ידי אש ירוקה שבערה באח.

שתי כורסאות נחו על קצה השטיחון שלפני האח, אחת מפוארת ואחת פשוטה.

בכורסא המפוארת ישב לורד וולדמורט, אדון האופל, זה שעשרות הילאים חיפשו בכל מקום, מנהיגם של אוכלי המוות המרושעים, אויבו המושבע של אלבוס דמבלדור.

בכורסא לידו ישבה סגניתו הנאמנת, זאת שתהייה מוכנה להקריב את חייה ואת שפיותה עבורו, בלטריקס לסטריינג'.

זה כמה דקות שבלטריקס ניסתה לפתוח בשיחה עם וולדמורט, אך ללא הצלחה, כל נושא שהיא העלתה, וולדמורט סיים במילה או שתיים ספורות.

"על מה אתה חושב, אדוני?" העזה בלטריקס לשאול בסופו של דבר.

"על הנבואה. על הילד שבכוחו יהיה להשמיד אותי." וולדמורט ענה לה בגילוי לב, למרבה ההפתעה, אולי בגלל שהנושא הזה באמת הטריד אותו, כי הפחד הכי גדול שלו היה המוות, והנבואה אמרה בפירוש שאו הוא או הילד יושמדו.

"וכבר גילית מיהו אותו ילד?" שאלה בלטריקס, מזהה שזוהי עת רצון לחקור מעט את אדונה.

"אכן, כל הסימנים מעידים שזהו הבן של לילי וג'יימס פוטר, וגם דמבלדור חושב כך, הוא הסתיר אותם בעזרת לחש פידליוס, כך שאני לא יכול למצוא אותו יותר." וולדמורט היה מעוצבן.

"אכן, אדוני, גם אני חשבתי כך, עד ששמתי לב למשהו מוזר," בלטריקס הציצה על אדונה מזווית העין, חוששת שמא כעסו יופנה אליה. " אליס ופרנק לונגבוטם היו ההילאים הקבועים שרדפו אותנו, לא היה קרב אחד בו הם לא השתתפו, ופתאום הם הפסיקו להופיע, זה קרה בשקט, כמעט בלי שנשים לב לכך."

"נו ו...? איך זה קשור לכל העניין?" קולו של וולדמורט הפגין את קוצר הרוח שלו.

"עשיתי בירור קצר..." בלטריקס התנשמה קלות, מודעת שלא חסר הרבה כדי שוולדמורט יפנה את כל כעסו אליה. "והתברר לי שגם לפרנק ואליס לונגבוטם יש ילד באותו הגיל של זה של ג'יימס ולילי פוטר שגם הוא מתאים לכל הסימנים שמופיעים בנבואה."

"ואת חושת שהנבואה מדברת עליו?" וולדמורט נרכן אליה בשיניים פעורות מעט.

"כן. זה מתאים לדמבלדור. לעשות סיפור שלם סביב ילד שאינו זה שהנבואה מדברת עליו כדי להסב את תשומת ליבך מהילד האמיתי שמאיים עליך." ההתעניינות של וולדמורט הקלה את החשש של בלטריקס.

"זה אכן מתאים לו, וההשערה שלך באמת מעניינת. אני צריך לחשוב על זה."

בלטריקס לא ידעה אך דבריה שכנעו את וולדמורט, וכעבור זמן קצר הוא חרג ממאורעות הגורל ובמקום לנסות להרוג את הארי פוטר הוא בחר לנסות להרוג את נוויל לונגבוטם.

למרבה המזל, גם עם נוויל קרה אותו הדבר שהיה אמור לקרות עם הארי, אליס לונגבוטם הקריבה את עצמה כדי להציל את נוויל, מה שהוביל לכך שהקללה ההורגת חזרה מנוויל ופגעה בוולדמורט, שולחת אותו אל קיום מעונה בתור חצי נשמה הקשורה להורוקרוקסים שלו.

כתוצאה משינוי הגורל, נוויל לונגבוטם הפך למפורסם, הוא נודע בפי כל כ"הילד שנותר בחיים".

עוד שינוי שנגרם כתוצאה מכך הוא שאף אחד לא חשד בבוגדנותו של פיטר פטיגרו, זה המכונה זנב תולע, כי מדוע שיחשדו בו אם גם ג'יימס גם לילי וגם הארי כולם בחיים וללא פגע והוא זה שהיה השומר של לחש הפידליוס?

באותו הלילה וולדמורט הפך לרוח.

ההילאים רדפו את כל אוכלי המוות, אך את מי שהם רצו לתפוס יותר מכול, את הסגנית של וולדמורט, בלטריקס לסטריינג', הם לא הצליחו, כי היא עזבה את בריטניה עוד באותו השבוע שבו וולדמורט הובס, וגם זה קרה בגלל השינוי במאורעות הגורל, כי היא לא התעכבה לענות את בני הזוג לונגבוטם, מה שהביא ללכידתה במאורעות הגורל, אלא ברחה ישירות.

אחרי עשר שנים וולדמורט הושב חזרה לחיים, בעזרת שניים ממשרתיו, האחת הייתה בלטריקס לסטריינג', שכבר עשר שנים ברחה מפני ההילאים, השני היה קווירנוס קווירל, צעיר כשרוני שבתוך גופו שכנה הרוח של וולדמורט.

בלטריקס וקווירל הרגו את ניקולס פלאמל וגנבו את אבן החכמים, בעזרתה הם השיבו את וולדמורט לחיים, אך לחזרתו של וולדמורט היה מחיר, קווירל התפורר לאפר ברגע שרוחו של וולדמורט עזבה אותו, לא שלוולדמורט היה אכפת ממנו.

שנתיים נוספות חלפו מאז, בהם וולדמורט חיזק את כוחותיו.

כעת המשחק מתחיל.

סידור הכלים:

הביטו על לוח השחמט המתפרש על כל בריטניה, הביטו וזהו את הכלים.

כרגע הם עדיין במקומותיהם, כי המשחק עוד לא החל.

הנה המלך השחור מתנוסס בגאון במקומו המוגן, זה אשר מתכנן את המהלכים, שמניע את שאר הכלים השחורים, המרושע מכולם, הלא הוא לורד וולדמורט שהוקם לתחייה לפני שנתיים, מנהיגם הבלתי מעורער של אוכלי המוות.

מולו ניצב זקוף המלך הלבן, האסטרטג הלבן, החכם מכולם, הלא הוא לא אחר מאלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות וגם המנהיג של מסדר עוף החול- קבוצה של הילאים מובחרים שנלחמים באוכלי המוות.

ליד המלך השחור אפשר לראות את המלכה השחורה, זאת המרושעת לא פחות מהמלך, בלטריקס לסטריינג', סגניתו של לורד וולדמורט.

ומולה עומדת המלכה הלבנה, אך למרבה הפלא זה דווקא הוא, ולא היא, זהו נוויל לונגבוטם, הילד שנותר בחיים, היחיד אי פעם ששרד את הקללה ההורגת, זה שעליו נובאה הנבואה שהוא יוכל להשמיד את וולדמורט, ולכן הוא חשוב ביותר למהלכיו של דמבלדור.

ליד המלכה והמלך עומדים הרצים, רץ זהו תפקידו של המרגל, של הבוגד, זה שנראה כאילו הוא לטובת הצד השני אך באמת ליבו נתון לצד הזה, יש שני רצים שחורים, האחד הוא פיטר פטיגרו, השני הוא סוורוס סנייפ, שניהם כה שונים זה מזה, ובכל זאת שניהם מרגלים.

אך הביטו היטב ברץ הלבן! זה החוסה בצלו של המלך! גם הוא סוורוס סנייפ! מה שמראה שסוורוס סנייפ הוא סוכן כפול, שני הצדדים בטוחים שהוא מרגל עבורם, וזה מעורר שאלה קשה ביותר- לאיזה צד הוא עוזר באמת?

ליד הרץ עומד הפרש, זה שעליו אפשר לסמוך באמצע המשחק, ולעיתים, אם אתה קרוב לניצחון, גם בסוף המשחק, הפרש השחור הימני הוא לוציוס מאלפוי, וזה ברור לאדונו שאם לוציוס יחשוב שאין להם שום סיכוי לנצח, הוא יעבור מיד לצד הלבן.

סמוך לפרש מצדו השני שוכנת בבטחה הטורא, זו המכונה צריח, החיילת הנאמנת ביותר של המלך, זו שתבוא להגן עליו תוך סיכון עצמה, על ידי הצרחה, זו שכמעט ואינה משתתפת במשחק עד הסוף, ואז היא מכריעה אותו, הטורא הלבנה היא פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל של הוגוורטס והעוזרת של דמבלדור, שתפקידה הוא לא להילחם אלא להכשיר את הדור הבא של הקוסמים, והיא מצטרפת לקרב רק כאשר הסוף נראה לעין.

אחרונים, הם הרגליים, החיילים הפשוטים, בשר התותחים, שסופם למות ללא הישגים מרובים, אלא אם כן הם יצליחו להגיע לקצה השני, ואז הם יוכלו להיות מה שהם רוצים, אך דבר כזה כמעט ואינו קורה, ולכן הם נידונים להישכח, ובכל זאת, כדאי שתשימו לב לארבעה מהרגליים במשחק הזה, שניים לבנים ושניים שחורים, ארבעתם הם תלמידי השנה השלישית בהוגוורטס.

אחד הרגליים הלבנים הוא הארי פוטר, נצר למשפחת פוטר המפורסמת, שהוריו פינקו אותו מרגע לידתו, אך זה לא הפך אותו לילד תפנוקים, אלא לילד נחמד שקל לחבב, שערו השחור קצוץ בתספורת של חייל, כי זו הדרך היחידה לרסנו, הוא חברו הטוב ביותר של נוויל לונגבוטם.

הרגלי הלבן השני הוא הרמיוני גריינג'ר, בת מוגליגים חביבה וחכמה במיוחד, היא מסתובבת בעיקר עם הארי ונוויל, חבריה כבר מהשבוע הראשון ללימודים, למרות שבזמן האחרון היא חשה קצת פחות נוח בקרבתם, כי משהו לוחש לה ששניהם מאוהבים בה.

אחד הרגליים השחורים הוא דראקו מאלפוי, בנו של לוציוס מאלפוי, שנחוש להוכיח לוולדמורט את ערכו, הוא ייעשה הכול כדי לזכות בהערכתו של וולדמורט, וכשדרקו אומר הכול הוא מתכוון להכול.

הרגלי השחור השני הוא רון ויזלי, משפחתו אמנם נחשבת לבוגדי דם, אך הוא מעדיף את אוכלי המוות על פני משפחתו, וזה לא בגלל שהוא אוהב את אוכלי המוות, למעשה, הוא מתעב אותם, בייחוד את דראקו, אלא בגלל שהוא רוצה לנקום בהרמיוני גריינג'ר שצחקה לו על אהבתו לה, והדרך היחידה לנקום בה הייתה ההצטרפות לאוכלי המוות.

אכן, אלו הכלים עליהם עלינו להביט במשחק הקרוב, כי התוצאה של המשחק תלויה בהם.

מהלך הפתיחה:

שני מאורעות החלו את המשחק, הם היו המהלך הפותח, הנעת הרגלי שתי משבצות קדימה לעבר האויב. הראשון קרה במשרד של דמבלדור, השני בביתו של לוציוס מאלפוי, המקום בו וולדמורט קבע את משכנו.

"קראת לי, פרופסור?" הארי פוטר נכנס למשרדו של דמבלדור.

"כן, הארי. מה נוויל סיפר לך על ההורוקרוקסים?" דמבלדור ישב ליד שולחן המנהל, על עמוד לידו נח פוקס, עוף החול הזהוב.

"הוא סיפר לי את כל מה שאתה סיפרת לו, אדוני."

"יפה מאוד. זה חוסך לי להסביר לך את כל זה בעצמי." דמבלדור שלח חיוך רחב אל הארי. "גיליתי את המקום של אחד ההורוקרוקסים, ואני צריך שמישהו ילך להשמיד אותו."

"אבל... למה דווקא אני?" הארי קימט את מצחו בבלבול.

"זה לא יכול להיות אני, וזה גם לא יכול להיות נוויל, ולכן בחרתי בך ובהרמיוני, כי אני יודע שאפשר לסמוך עליכם."

"זה עדיין לא מסביר למה דווקא אנחנו, יש הרבה מאוד הילאים שהיו שמחים לפגוע כך בוולדמורט, אז למה בחרת בי ובהרמיוני?"

דמבלדור קם ממקומו והתקרב אל הארי, "ציפיתי ממך לשאול שאלה אחרת לגמרי- איפה הוא," הוא תפס את הארי בכתפיו ושלח אליו מבט חודר וישיר אל תוך עיניו. "התשובה לשאלה הזאת הייתה מתרצת לך גם את השאלה שאתה שאלת."

"איפה הוא?" הארי לא יכל להתיק את עיניו ממבטו של דמבלדור.

"בהוגוורטס." דמבלדור עזב את הארי וחזר לכיסא שלו, כתפיו שחוחות. "כן, הארי, אני יודע שקשה להאמין לזה, אבל וולדמורט החביא את אחד ההורוקרוקסים שלו בתוך הוגוורטס, מתוך הנחה שאני לעולם לא יחשוד בכך שבביתי הוא מחזיק את חייו, ולכן אני צריך שאתה והרמיוני תחפשו אותו, כי אם נביא הילאי מבחוץ, זה יגרום לוולדמורט לחשוד והוא ייעשה הכול כדי להבריח מפה את ההורוקרוקס שלו."

"אבל למה לא אחד מהמורים?"

"כי לוולדמורט יש מרגלים בהוגוורטס, רוב סלית'רין מרגלים בשבילו, ואם הם יראו את אחד מאנשי הצוות או את נוויל מסתובבים ברחבי הטירה ומחפשים משהו, הם יספרו על כך לוולדמורט מיד, ולכן אתה והרמיוני צריכים לעשות זאת, בכם אף אחד לא יחשוד."

"הממממ..." הארי התלבט האם לקבל את דבריו של דמבלדור.

"מעולה. אני מקווה לקבל תוצאות בקרוב. להתראות הארי."

"להתראות, פרופסור." הארי יצא מהמשרד של דמבלדור, עדיין מבולבל.

קצת לפני כן, במקום הפוך לחלוטין, בסלון משפחת מאלפוי, ישב לו לורד וולדמורט בשקט וחיכה, מלטף את נגיני שהצטנפה על ברכיו.

כעבור זמן קצר נכנס לשם סנייפ. "יש לי בשורות רעות, אדוני."

"מה קרה?" וולדמורט נעץ את עיניו חסרות העפעפיים בסנייפ.

"דמבלדור הצליח לנחש שאחד ההורוקרוקסים שלך מוחבא בהוגוורטס, וכעת הוא ייעשה הכול כדי למצוא אותו ולהשמידו." סנייפ רעד מעט כשאמר זאת, גם הוא פחד מכעסו של וולדמורט.

"המממ... אז אתה תצטרך לעקוב אחרי דמבלדור ולדווח לי ברגע שהוא ימצא אותו. אסור שהוא ימצא עוד הורוקרוקס, הוא כבר השמיד לי את היומן ואת הטבעת."

"לא יהיה יותר פשוט, אדוני, אם תייצר עוד הורוקרוקסים?" זאת הייתה חוצפה מצדו של סנייפ, אך הוא ידע שאדונו מוכן לסבול חוצפה אם היא מועילה לו.

"לא. עם כל הורוקרוקס הכוחות שלי נחלשים, ואני אצטרך את כל כוחותיי כדי להרוג את דמבלדור."

"אני אדאג שהוא לא ישמיד את ההורוקרוקס הזה." סנייפ פנה לאחוריו ועזב את המקום.

וולדמורט חיכה כמה שניות ואז קרא לדראקו מאלפוי.

"קראת לי, אדוני?" דראקו נכנס לסלון.

זה קרה בדיוק באותו הרגע שהארי נכנס למשרד של דמבלדור ואמר מילים דומות מאוד.

"כן, דראקו. מה אתה יודע על חדר הנחיצות?"

"לא הרבה, אדוני."

"אתה יודע איך להיכנס אליו?" מבטו של וולדמורט היה מטריד.

"כן, אדוני." דראקו נסוג מעט אחורה, בטוח שזהו דבר רע.

"אני צריך שתיכנס לשם, אל המקום בו מחביאים דברים. לפני שנים טמנתי שם חפץ קסום שדמבלדור פוחד ממנו מאוד, אני צריך שתוציא אותו משם ותביא אותו אליי."

"איך החפץ נראה, אדוני?" דראקו שאל זאת בחשש, מחשש שמא זה חלק מהמבחן של וולדמורט- להבין לבד מהו החפץ המדובר.

"זוהי עטרת עם עיטור של נשר. אסור שדמבלדור או אחד מנאמניו ידעו על כך, או שהם ימהרו להשמידה." וולדמורט נעץ את עיניו חסרות העפעפיים במאלפוי, כעבור כמה שניות הרימה נגיני את ראשה ונעצה מבט חודר בדרראקו, מזכירה לו את דינו אם ייכשל.

"כן, אדוני." דראקו נראה חושש.

"אה, וכדאי שתדע שגם דמבלדור שלח מישהו לחפש את העטרת. אסור שהוא ישיג את זה. אם צריך, תשתמש בכל האמצעים כדי לוודא שאתה משיג את זה ולא הוא. כל האמצעים, ברור?" וולדמורט רכן קדימה, מתקרב אל מאלפוי, שבאופן אוטומטי נסוג מעט אחורה.

דראקו נסוג מעט לאחור, לכיוון הדלת. "כן, אדוני, אני אביא לך אותה, אני לא אכשל בזה."

"כדאי לך מאוד." אמר וולדמורט. "אתה משוחרר."

מאלפוי כמעט רץ משם, העיקר להתרחק מנגיני ומאדונה המפחיד.

הצרחה:

כשהמלך מתחלף עם הטורא הוא גורם בכך לשני דברים, גם הוא מגיע למקום יותר מוגן, וגם הטורא מקבלת יותר מרחב פעולה בשלב המוקדם של המשחק, אך יש לזה גם מחיר, כי זה מגביל את המקומות אליהם המלך יכול לברוח בשעת סכנה.

ההצרחה התרחשה גם היא במשרדו של דמבלדור.

"הו, מינרווה, אני שמח שיכולת לבוא במהירות כזאת." פרופסור דמבלדור עמד במשרדו ליד החלון הגדול, פוקס נח על כתפו.

"מה קרה, אלבוס?" הזימון של דמבלדור הפחיד את פרופסור מקגונגל, ובמוחה עברו עשרות תרחישים שבגללם דמבלדור זימן אותה בכזאת מהירות.

"אה, שום דבר שצריך להדאיג אותך." דמבלדור שלח אליה חיוך מעודד. "רק גיליתי רמזים למקומם של עוד שני הורוקרוקסים- הספל של הפלפאף והתליון של סלית'רין."

"וזה אמור לא להדאיג אותי?" פרופסור מקגונגל הרימה גבה. "אתה בוודאי זוכר מה קרה בפעם האחרונה שצדת הורוקרוקס, הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר כמעט נהרגו!"

"אה, כן, אני יודע שזה נראה כך, אבל זה היה חלק מתוכנית שלי ושל סוורוס. הכול היה תחת שליטה אז." החיוך לא סר מפניו של דמבלדור.

"תוכנית?! ומה התוכנית שלך הפעם? לסכן את החיים של כל תלמידי הוגוורטס?" זה היה נדיר שפרופסור מקגונגל כעסה על דמבלדור, ולכן זה הבהיר לו עד כמה היא באמת חוששת מהתוכניות שלו.

"די, מינרווה." מבט עייף עלה על פניו של דמבלדור. "היינו צריכים שוולדמורט יוביל אותו אל העטרת, ולכן הוריתי להארי ולהרמיוני לחפש אותה, אך הם היו רק דמויות שוליות שנועדו לשכנע את וולדמורט לשלוח מישהו משלו לעטרת, וכך מצאנו אותה, עקבנו אחרי דראקו שהיה השליח של וולדמורט."

"נו, ואיך התוכנית הזאת, הבטוחה כל כך, התדרדרה לכך שמאלפוי ניסה לרצוח את שניהם, תסביר לי?" פרופסור מקגונגל שנאה להשתמש בלעג, אך היא ידעה להשתמש בו כשהייתה צריכה.

"וולדמורט הורה לו להשתמש בכל האמצעים, ולכן הוא ניסה הרוג אותם. אני חייב להודות שזה הפתיע אותי, הייתי בטוח שהוא רק ינטרל אותם וששום סכנה לא תרחף על ראשם, אך מתברר שלא כך. " דמבלדור נעץ את מבטו בפרופסור מקגונגל ומיד הבין שהוא טעה בדבריו, הוא לא היה צריך לומר שדראקו הפתיע אותו, ולכן הוא הוסיף במהירות: "אך זה לא שינה כלום, כי אני בכל זאת עקבתי אחריו מקרוב, כך שיכולתי למנוע ממנו לבצע את זממו."

"פפפפפףףףף...." פרופסור מקגונגל לא הסכימה עם דמבלדור, כי היא זאת שנאלצה להתמודד עם שני התלמידים המבוהלים שראו את המוות למול עיניהם.

"אבל לא בשביל זה קראתי לך, מינרווה. " דמבלדור, שהבין שבנושא הזה הוא לא יוכל להביס את פרופסור מקגונגל, מיהר לשנות נושא. "אני רוצה לצאת לחיפוש בעקבות הרמזים האלו, בתקווה שהם יובילו אותי אל ההורוקרוקסים."

"ולמה אני צריכה לדעת את זה? הרי לא שיתפת אותי בתוכנית של השמדת ההורוקרוקס האחרון, לא כן, אלבוס?" פרופסור מקגונגל לא התכוונה לוותר לדמבלדור כל כך מהר ולשנות את הנושא.

"אני צריך שתחליפי אותי בתור המנהל." דמבלדור הטיל את הפצצה.

"מה?" פרופסור מקגונגל כל כך נדהמה מהרעיון שהיא ויתרה לדמבלדור והחליפה נושא.

"אני צריך שתחליפי אותי בתור המנהל, מינרווה." חזר דמבלדור על דבריו בנחת.

"את זה שמעתי כבר בפעם הראשונה, אלבוס. למה אתה מתכוון?" תדהמה הייתה שפוכה על פניה של פרופסור מקגונגל.

"אני אחזור שוב על דבריי, והפעם בלי ההערות שהוספת באמצע." חיוך עלה על פניו של דמבלדור למראה הפרצוף של פרופסור מקגונגל. "אני גיליתי רמזים למקומם של עוד שני הורוקרוקסים, אני רוצה לצאת לחיפוש בעקבות הרמזים האלו, ולכן אני צריך שתחליפי אותי בתור המנהל, כדי שאני אוכל לצאת בעקבות הרמזים, דבר שאני לא יכול לעשות כל עוד אני צריך לדאוג להוגוורטס."

"בסדר." פרופסור מקגונגל לא הכבירה במילים. "מה אני צריכה לעשות?"

"כבר דאגתי לכל הניירת עם משרד הקסמים, את רק צריכה שהפסל יכיר אותך כמנהלת, כדי שתוכלי להיכנס למשרד שלך." דמבלדור קם מכיסאו. "תני לי כמה שניות לבשר לפסל את זה ואז תוכלי להתחיל למלא את מקומי."

פרופסור מקגונגל לא השיבה, היא עמדה ושלחה מבט חמוץ בדמבלדור.

דמבלדור נאנח. "אני יודע שאת לא מרוצה מכך שאת תצטרכי להיות המנהלת, מינרווה, אבל אין מה לעשות, יש דברים שיותר חשובים מאתנו."

"לא מפריע לי להיות המנהלת," הפרצוף החמוץ לא עזב את פרופסור מקגונגל. "מה שמפריע לי, זה שאתה מתכנן להיהרג, אחרת לא היית הופך אותי למנהלת, כי הייתי יכולה לנהל את הוגוורטס כסגנית המנהל עד שתחזור."

דמבלדור צחק. "תאמיני לי, מינרווה, אין לי שום תכנון להיהרג, אבל אני כן מתכנן להיעלם מעל המפה בזמן הקרוב, כדי שוולדמורט לא יוכל לעקוב אחריי, ואני בטוח שוולדמורט ינצל את זה כדי לתקוף את הוגוורטס, ולכן אני צריך שאת תהיי המנהלת, ולא רק סגנית המנהל, כדי שתוכלי להילחם בוולדמורט בכל האמצעים שיש בטירה, שאת חלקם רק המנהל יכול להפעיל."

"אמצעי מלחמה שרק המנהל יכול להפעיל?"

"כן, מינרוווה. אני אשאיר לך רשימה שלהם לפני שאעזוב. ותדעי, אני סומך עלייך."

"יש לך על מי לסמוך, אלבוס, אני אדאג להוגוורטס." הפרצוף החמוץ של פרופסור מקגונגל מזמן התחלף במבט של נחישות, היא תעשה הכול כדי לשמור על הוגוורטס עד שאלבוס יחזור.

"תודה רבה, מינרווה."