איילין פרינס מס. 2

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

פרופסור מקגונגל, צעדה במהירות דרך העיירה קוקוורת' לכיוון בית היתומים העירוני. היא הייתה רגילה לבצע ביקורים אצל משפחות של מוגלגים שגילו להפתעתם שיש להם מכשפה או קוסם בבית. אולם, היא מעולם לא הייתה במצב שבו נאלצה לעשות זאת בבית יתומים. בדרך כלל, זה היה עמיתה לעבודה, פרופסור סוורוס סנייפ. אולם מכיוון שזה היה בשליחות מטעם דמבלדור, היא נאלצה לבצע את המשימה במקומו. 

היא הייתה עצבנית - היא ידעה על הנערה מעט מאוד, ומה שידעה היה נוראי. הוריה השכיחו את זיכרונה באמצעות שיקוי שכחה, וזרקו אותה לבית היתומים. גם השמעות שהגיעו עליה היו נוראות. 

הסתדרנו עם טום רידל, נסתדר גם איתה. המחשבה לא הרגיעה אותה - אלא העבירה חלחלה במורד גבה. 

העיירה לא הייתה מסבירת פנים. העצים צמחו בזוויות משונות, דומים לעצי ערבה, אך ערומים מדי. צבע הירוק היה זרחני מדי - כמעט ולא טבעי. כל השבילים היו מרוצפים באבני נחל עגולים, ומשני צדדיהם היו בתי לבנים מתפקים, רוב החלונות סומים ומכוסים בקורות עץ. הרבה מפנסי הרחוב היו שבורים ועקומים בזוויות משונות. 

פרופסור מקגונגל ידעה כי פרופסור סנייפ מתגורר בעיירה הזו, ולא פעם הזכיר לה שזה מקום שממש לא מתאים לילדים, והקמת בית היתומים בו הייתה טעות נוראית. הנהר המטונף שעבר בקצה העיירה לא התאים לשחייה, ולא היו בו אף פעם דגים. העיירה הייתה קטנה, לא היה בה תיאטרון, קולנוע או שדרת חנויות מפוארת. למבוגרים לא היה סבלנות לילדים שלא הייתה תעסוקה - ואילו הם, הושארו להתסדר ברחובות. 

לפחות ההליכה מתחנת הרכבת עד בית היתומים הייתה קצרה. ליבה של פרופסור מקגונגל שכח בקרבה. אם הילדה התגוררה בחורבה שכזו - היה לה ברור מדוע היה לה מוניטין כזה רע. 

הביניין עשוי אותם לבנים אפורות מתפוררות כמו שאר הביניינים, נראה ישן. חלק מהרעפים היו חסרים, צבע התקלף מהחלונות ושביל הגישה מבטון היה שבור בכמה מקומות. מתקני הברזל לילדים היו חלודים במספר רב של מקומות - מסומנים בסרט צהוב, מיועד להריסה. מבית היא שמעה צרחות ובכי. 

אני רק צריכה לקחת אותה, אני לא צריכה להתעמת עם אף אחד. הרגיע את עצמה, מרחמת על הילדה שלא מכירה יותר ויותר. 

שרר כאוס במבואה. ילדים נבזיים רצו במסדרונות - צורחים ומרביצים אחד לשני עד זוב דם.  בחדר משחקים קטן וישן שטפטים בו היו פעם שמחים, ועכשיו התכהו והתקלפו במקומות רבים. המטפלות לא ניסו להפריד את הקטטה ורק צרחו עליהם מילות גנאי.
מזכירה משועממת ישבה במבואה, ושייפה את ציפורניה - אפילו לא טורחת להרים מבט לקראתה. מזועזעת היא פנתה למזכירה - 

"באתי לקחת את איילין פרינס." אמרה, והופתעה כאשר זו לא ביקשה תעודות או הוכחות. היא רק הובילה אותה במעלה המסדרון הישן, כשתחת רגליהם חורקים קורות עץ. בקומה השניה - הם ניגשו לחדר מס. 7. 

היא הרעיד את הדלת של החדר בחוזקה, משחקת במנעול ועושה הרבה רעש. הדלת התגלתה כחזקה למדי - כי היא לא נפלה מציריה כמו שציפתה פרופסור מקגונגל. 

"מה?" צרח קול צרוד מהשינה ועצבני, בברור ילדה.
"קומי ותסדרי את עצמך." מזכירת בית היתומים העירוני בקוקוורת' צרחה בחזרה. "ותסדרי את הדברים שלך - מאמצים אותך." הוסיפה ובצעדים רמים התרחקה מהדלת, מובילה את פרופסור מקגונגל במעלה המסדרון לקומה השלישית.

שמה הייתה עוד דלת אחת בלבד - שעליה הייתה תלויה מראה קטנה עם כיתוב, "סדר את הופעתך".  

פרופסור מקגונגל, שמעה מספר פעמים את פרופסור סנייפ מתלונן על סיגריות מוגלגיות. הוא רטן בקולי קולות, ועשה מזה סיפור הרבה יותר גדול מהאמת לטענתה של פרופסור מקגונגל. אולם - באותו רגע היא הבינה על מה הוא מדבר. הצחנה - שעלתה מחדר המנהלת הייתה ברורה למדי. 

וחוש הריח המפותח של סוורוס, חשבה מקגונגל, בשבילו זה הרי גרוע פי כמה וכמה. 

"שלום פרופסור מקגונגל," בירכה אותו המנהלת. היא הייתה בעלת פנים קרפדיים ושיערה התלתלי יה מסודר בזנב סוס גבוה. שיניה היו צהבהבות - כשחייכה עליה חיוך מתוק מזביע. "אני ברטה רקטין, מנהלת בית היתומים. לפי המכתב של פרופסור דמבלדור, הבנתי כי אתם רוצים לעביר עליכם את פרינס." היא צחקה בקול גבוהה נורא לא פחות מהמראה שלה. 

"כן, ברטה." אישרה מקגונגל. ברטה כיבתה את הסיגריה שבין עצבותיה והוציא דף ממעמד מסמכים מבולגן שעל השולחן. 

"סגרתי עם דמבלדור את כל הפרטים - את רק צריכה לחתום ולקחת את המופרעת מפה." אמרה. פרופסור מקגונגל קראה את הטופס שמולה - העברת אפוטרופוס פשוטה. 

"לפי הפרוטוקול את צריכה לבדוק את זהותי." אמרה פרופסור מקגונגל, מתחילה לשנוא את המנהלת. 

"אני אתן את המופרעת הזו לכל מי שמעוניין." סיננה בין שיניה, ודפקה על השולחן עם ידה. "אתם לא מתארים מה אתם מביאים על עצמכם." 

מיד לאחר שאמרה זו היא החלה לתאר את פרינס - "בחורה גאוותנית, אגואסטית, אלימה ונוטה לסרקזם עם תופעות מוזרות שקורות סביבה לפחות פעם אחת בשעה." ברטה רקטין עצרה לקחת נשימה - "ידעתי כי היא מופרעת מרגע שהגיע לתחת חסותי. ילדה בת 10, בלי זיכרונות, שלא יודעת מי הוריה, שביום אחד התעוררה עטופה במעיל גברי על מדרגות הבית הזה עם תעודת לידתה. ולא מספיק זה - 

אתה יכול לדבר איתה, ואז היא פשוט נעלמת ומופיעה על גגות, מאחורי פחי זבל או בסמטאות בצד השני של העיירה. אם היא עצבנית, דברים נשברים, מתעופפים לכל עבר או משנים את צורתם. כמה כוסות היא הרסה בכך שהם הפכו לעכברים חיים!

"פעם אחת, היא חזרה בית הספר מבלי לשים לב כי שובל ארוך של עכברים מסודרים בשורה יפה וארוכה, הולך אחריה ועוד היום רודף את הבית היתומים! היא מצליחה לכבות או להדליק עמודי רחוב בכוח המחשבה - " 

באותו רגע איילין פרינס פתחה את הדלת ונשענה על המשקוף - הבעת פניה הייתה עצבנית. היא ומהנהלת בחנו אחת את השניה לאורך שניה ארוכה. 

"שבי, מכשפה". ירקה המנהלת, ופנתה להדליק עוד סיגרייה.
בחדר החצי חשוך הזה, מקגונגל בחנה את מה שהיא צריכה להתמודד איתו. סוורוס היה אוהב אותה, חשבה לעצמה באירוניה. עורה הדק וצהבהב כנייר ישן, וכיסה את עצמותיה הבולטות מאי אכילה מספקת. שיערה היה שחור ושמנוני הסתיר למחצה את תוי פניה החדים ורזים כמו וילונות כהים בהלוויה. אפה היה נישרי ועקום, בולט לצד שיניה העקומות מעט ועיניה הקטנות והשחורות. סיליז'רין למופת. 

אך אחרי דקה של התעסקות עם מצית, היא זרקה אותו בכעס על איילין שתפסה אותו בתנועה חדה. 

"תעשי ככה שהסיגריה תדלק." צרחה המנהלת - 

"אני לא עושה כלום, גברת רקטין." קולה היה רך כמשי, אך היא אפילו לא ניסתה לכסות את השקר שלה. אלבוס הזהיר את מקגונגל כי פרינס עלולה להיות מכשפה חזקה - עם כל השמועות על כך שכל הזמן קורה משהו מוזר סביבה. אך היא לא תיארה לעצמה כי פרינס גילתה כיצד לשלוט על יכולות הקסם שלה, לפחות עד מידה מסויימת. 

"מיס פרינס," אמרה פרופסור מקגונגל, באותו קול שהייתה מדברת איו עם תלמידים, נוקשה בצורה מכבדת, "פרופסור מינרווה מקגונגל, סגנית המנהלת של בית הספר הוגוורטס'." הציגה את עצמה והושיטה לה יד ללחיצה. איילין לחצה אותה, במבט מכבד ורך ויותר - אם כי לא אמרה דבר. עורה היה קר כקרח.

"לפני שתאשימי את הילדה בעוד תופעות לא אפשריות," אמרה וחתמה בתנועה חדה על הטופס," אני לוקחת אותה מפה". 

"בהצלחה - " אמרה ברטה, וזרקה זוג מספריים על הילדה, שתפסה בצורה מיומנת ויצאה מהמשרד בכזו מהירות, כאילו התעתקה משם. 

פרופסור מקגונגל עקבה אחריה במהירות, במסדרונות דרך המבואה עד שיצאה לרחוב מועדת על צעדיה. פרינס, התנשפה בקולות כבדים כשיצאו אל הרחוב, נושמת בשקיקה את האוויר הצח. אחרי מספר שיעולים - הילדה התייצבה והתישרה. מקגונגל הכירה התנהגות הזו - סוורוס הגיב כך על כל ריח חזק שלא היה קשור בשיקויים. 

"עלמה פרינס, האם זה כל הדברים שלך?" השקית זבל שהחזיקה פרינס הייתה קטנה למדי - 

"כן," היא אמרה בקול צרוד. "אפשר לעוף מפה?" שאלה והעיפה מבט לחוץ ברחוב. פרופסור הנהנה והובילה אותה לרחוב. הם לא הספיקו להתרחק יותר מעשרה מטרים לפי שפרינס התקפלה בכאב ומראשה פרץ שטף דם. 

"היי - מכשפה!" צעק אחד מהילדים הניבזיים. התיעוב העמוק הופיע בעיניה של פרינס, גרם לפרופסור מקגונגל לשגת ולתת לילדה לטפל בסיטואציה כאות נפשה. 

"מה אתה רוצה, סמית?" צעקה חזרה. 

"מה אימצו אותך?" שאל, בקולו קנאה חזקה. 

"לא - עומדים לשרוף אותי היום בכיכר הראשית. בשעה אחת. מזומן לבוא." קולה נטף ארס וסרקזם. מקגונגל הסתכלה בדאגה על עוד ועוד נערים נבזיים שיצאו מבית היתומים והקיפו את הרחוב. לעומתה, פרינס הייתה רגועה, כאילו מדובר במשהו יומיומי למדי. 

"כן - שמענו כיצד המנהלת צרחה את המוזרות שלך. את תשרפי רק בחלומות שלך." אמר, ופרינס חייכה חיוך שלא יכול לבשר טובות. 

"בגללך יש פה הרבה מטורללים!" צעק נער אחר והתקדם מספר צעדים פעמים לפי שמעד מאבן ששינתה את מקומה ברגע האחרון. מקגונגל הסתכלה על פרינס - הילדה מכשפת בצורה מודעת למדי ועוד מצליחה לעשות ככה שזה לא היה ברור למדי - כאילו יודעת, שאסור שידעו על כך. 

לפתע הם פרצו כולם בריצה עליה אך לא התקדמו - הם זזו אחורה ברחוב, ואז מעבר לפינה. רעש של פחים מתהפכים סימן בצורה ברורה למדי לאן הפנתה אותם איילין. 

"עלינו למהר - " אמרה פרופסור מקגונגל וכיוונה את פרינס בכוח פיזי קדימה. פרינס לא שברה את קשר העין הישירה שלה - עד שלא נכנסו לכיכר הראשית ומיד לאחר מכן לקופות של הרכבת. הרכבת ללונדון יצאה עוד חמש דקות. 

פרינס התיישבה על ספסל בתחנה ונראתה כועסת, מאוכזבת מעצמה למדי, מנסה שלא להסתכל על משהו בצורה חזקה מידי. מקגונגל הבינה שפרינס איבדה מעט מהשליטה העצמית שלה ולכן הושיטה לה בסקוויט. 

"זה היה מרשים למדי." אמרה. 

"תודה. לא התכוונתי לעשות להם את זה. סתם מטומטים שלא מגיעה להם צומת הלב". גוש רחמים התכווץ בחזאה של מקגונגל. לא צריך להסביר לה שהיא מכשפה - היא שולטת על הקסם שלה בצורה הזויה לתלמידה שעוד לא למדה בהוגוורטס. הירהרה מקגונגל כאשר עלו לרכבבת. בעודה חושבת על איך היא מסבירה לה שהיא מכשפה - עכבר שדה פרץ מחולצתה והתיישב על עצם הבריח שלה. כשראה את מקגונגל ציצץ והתחבא חזה לתוך המעיל הגברי שלבשה. 

לבסוף, מקגונגל הושיטה לה את המכתב - וציוותה על איילין לקרוא אותו בקול. לפי שעשתה זאת, היא הפכה אותו כמה וכמה פעמים - שוקלת את נייר הקלף העבה בין ידיה ארוכות העצבעות, בוחנת את החותמת השעווה האדומה עם סמל בית הספר, ואת הכתב היד המסוגנן בצבע ירוק איזמרלד - 

עבור עלמה איילין דצמבר פרינס, חדר מספר שבע, קומה שנייה, בית היתומים העירוני בקוקוורת'.
פניה לא גילו שום הפתעה או אי נעימות. למקגונגל הייתה תחושה חזקה - שאיילין הבינה הכל מבלי שיספרו לה דבר. 

"בית הספר הוגוורטס לכישוף לקוסמות,

מנהל: אלבוס דמבלדור(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי מאגוורמפ עליו, חבר איגוד הקוסמים הבין לאומי)

עלמה פרינס היקרה, אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. 

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ. 

שנת הלימודים מתחילה בראשון בסטפמבר. אנא שלח ינשופך לא יאחר מה31 ביולי. 

בכבוד רב, 

מינרווה מקגונגל, 

       סגנית המנהל." 

היא ישבה כמה שניות בשקט לפני שנאנחה בקול ושאלה: 

"אני אלמד לשלוט בזה?" והרימה את ידיה, בעיניה עמדו דמעות. 

"כמובן פרינס. כל הקוסמים הצעירים מפגינים כוחות קסם, במוקדם או מאוחר. לכן אתם מגיעים להוגוורסטס', ללמוד להשתמש בקסם ולהפוך למכשפות וקוסמים מן הרמה." קולה של מקגונגל התרכך. במעט כשדמעות החלו לזרום על פניה של איילין, היה על שפתיה חיוך הקלה. 

"אני חיכיתי לזה. זה היה כמו לחכות לציון של מבחן זמן רב מידי." אמרה פרינס ונעצה מבט חודר במקגונגל, ששאלה אותה למה כוונתה. "אולי אין לי זכרונות, אבל יש לי תחושות בטן נורא חזקות. ידעתי שיבואו ויקחו אותי." אמרה במהירות - מתוודה בהקלה. "תמיד ידעתי שאני מכשפה." לחשה, "וידעתי שאסור שידעו על כך. אך, בכמה החודשים האחרונים - זה יצא מכלל שליטה." 

המצוקה שבוודאי הייתה בה איילין, יסרה אותה זמן רב. 

"פחדתי מה אני עלולה לעשות להם - הם היו פוצעים אותי כל כך הרבה פעמים, כולאים בפינה." אמרה פרינס בעיניים סגורות. "היו רגעים שאמנתי שאני אמות… או הם". היא הותדה. והרימה מבט מבוייש וכאוב אל פניה של מקגונגל שידעה כי כאשר תמוין לבית - היא לא תהיה בסליז'רין. מנימת קולה, היא הייתה מוותרת על הכוח שלה, רק בשביל שיעזבו אותה לנפשה. 

אחרי שאיילין נרגעה, מאוד פרץ של דמעות, מקגונגל החליטה לספר לה על בית הספר.
השינוי שזה עורר בפרינס היה מדהים - היא נשאבה להסברים בכזו קלות, כאילו חיכתה לכך כל פגישתן. ארבעת הבתים והמייסדים, הטירה הקסומה, המקצועות והמורים - הכל עניין אותה. השאלות שהיא שאלה היו תופסים של מקגונגל מדי פעם לא מוכנה -  אף ילד במשפחת מוגלגים לא הצליח לעולם ממידע כו מועט להסיק מסקנות רבות ונכונות כל כך. 

מקגונגל הסבירה לה מה עומד לה לקרות לה במהלך החודש הזה. מכיוון שאי אפשר להחזיר אותה לבית היתומים, לפי חוקי משרד הקוסמות (שעליו היא סיפרה לה גם כן) בגלל מעשיו של מי שאין לנקות בשמו (שעליו היא סיפרה גם כן), היא תעביר את חופשת הקיץ הנותרת שלה בפונדק הקלחת הרותחת. ואז, בראשון לספטמבר היא תצטרך לעבור בין המחסום של רציף תשע ועשר לרציף תשע ושלושה רבעים שמשם בשעה אחת עשרה תצא הרכבת להוגוורטס'.  

כמו כן, היא הסבירה לה שבית הספר דאג לה לכל הציוד הנדרש ללימודים: לספרי הלימוד, לציוד הנוסף וכמובן מספר גלימות ובגדים ישנים שנשארו בבית הספר. דצמבר לא ידעה כיצד להביא את הרגשות שלה - זה היייתה תמיד חידה בשבילה, אך היא הצליחה לחייך ולהגיד תודה חנוקה.

 כמו כן, לאחר מכן הוסיפה הסגנית שהיא תקבל מלגה קטנה שתעזור לה לקנות את השרביט שלה, שישרת אותה במהלך כל חייה, אם לא תשבור אותו לפני כן.

לבסוף שתיהן ירדו מהרכבת, בשעות הצוהריים בתחנת פנדיקגטון בלונדון. מקגונגל הלכה לאט יותר מהקצב הרגיל של הליכתה. איילין לא הייתה רגילה לכמות גדולה של אנשים, ולא הייתה מיומנת מללכת במהירות בין כמות הזויה של מוגלגים. למרות המבטים הרבים שהופנו אל מקגונגל, ואל הכובע המשולש שלה, היא שמחה שלבשה אותו. הוא בוודאי הקל על איילין לעקוב אחריה בקהל של מוגלגים. 

הרחוב היה הומה פחות, ואיילין התאימה את קצב הליכתה לזה של פרופסור מקגונגל. הם צעדו בין כל מיני חנויות ברחוב הראשי, איילין שיערה שזה מה שנקרא שדרת חנויות - הרבה חנויות בגדים, מוזיקה וספרים ואנשים שעוברים מחנות אחת לשניה משאירים שם את כספם. 

לבסוף מקגונגל עצרה אותה בין שתי חנויות, אחת של חנות דיסקים ואחרת של קונדיטוריה. בין שתי החנויות האלה הייתה דחוסה עוד דלת - שאצל מקגונגל התעורר חשד שאיילין כבר הבינה לבד כי רק קוסמים יכולים לראות את המעבר. 

"פונדק הקלחת הרותחת", הכריזה מקגונגל והובילה את איילין פנימה. היה ברור לה, שאיילין ציפתה ליותר מהמקום הזה. 

אותו יום היה יום עמוס - כל השולחנות הנראים לעין היו תפוסים. צלחות התעופפו מעל ראשם של היושבים, וכך גם כוסות עם משקאות וסכו"ם. בכל הכאוס המוחלט הזה הצליחו גם להסתובב שני מלצרים שבמיומנות רבה, גם בכאב צוואר הצליחו להתחמק מהאוכל המעופף. כל האנשים היו לבושים בגלימות וכובעים - קוסמים ומכשפות מסיפוריה של מקגונגל שהתחילו להיראות לאיילין אמיתיים יותר ויותר. מקגובנל הובילה את איילין מהר בין השולחנות עד החצר הפנימית מלאה בפחי זבל. אפה של איילין התעקב בגועל. 

"כבר ציינתי בפנייך, שיהיה לך חודש שלם לחקור את המקום," אמרה פרופסור מקגונגל, והוציאה שרביט ארוך מכיס פנימי בגלימתה. 

"תזכירי - שלוש לגובהה, שתיים לרחוב", ספרה פרופסור מקגונגל את הלבנים בקיר. היא נקשה עם שרביטה על הקיר שלוש פעמים עם קצה שרביטה. הלבנה שבה נגעה, החלה לרטוט, התפתלה, במרכזה הופיע חור קטן שהתרחב והתרחב, ותוך שניות נפתח מעבר גדול למדי כדי לרחוב מרוצף אבנים, מפותל ומתעקל. 

"סמטת דיגאון - " אמרה פרופסור מקגונגל ומשכה אותה לעומקו. איילין הצטערה שאין לה עוד שמונה זוגות עיניים. עיניה רצו בין ערימות של קדרות מחוץ לחנות סמוכה, בית המרקחת עם תרכבות מוזרות כמו כבד דרקונים. מעליהם אפו ינשופים, תנשמות ועוד דורסי לילה.  

הן עברו ליד חנויות לממכר גלימות, טלסקופים ומכשירים כסופים מוזרים. חלונות ראווה עמוסים בחביות של לבלבי עטלפים ועיני צלופחים תפסו את עיניה. ערימות גבוהות של ספרי כשפים, עטי נוצות ומגילות קלף נפלו למוכר שנאלץ לאסוף אותם בין רגלים של עוברים ושבים. 

מדי פעם קראו בשמה של פרופסור מקגונגל - והיא חייכה או הושיבה בנפנוף. 

"תמהרי פרינס." קראה לבסוף כשנעמדו ליד חנות "אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 384 לפני הספירה". פרופסור מקגונגל הובילה אותה פנימה. 

זו הייתה חנות צרה ועלובה, וכאשר נכנסה עליה - פעמון קטן צלצל אי שם במעמקי החנות. היה חשוך וקר, ליד הקירות נערמו אלפי קופסאות ארוכות בטורים מסודרים ממש עד התקרה. באמצע החדר עמד כיסא עץ שנראה כי עומד להישבר בכל רגע, ותוקן בפעמים רבות בעבר. 

"שלום," אמר עדין ממש מאחורי גבם. איילין כמעט ולא קיללה בקול. היא שנאה כשאנשים מצליחים להלחיץ אותה. ואילו פרופסור מקגונגל חייכה למראה הזקן, והציגה אותו בתור אדון אוליבנדר המפורסם -  אדם קשיש עיניו הגדולות והבהירות בהקו כמו ירחים באפלוליות החנות. הוא התקרב עליה בצעד איטי ובחן את עיניה השחורות משחור. בלית ברירה היא החזירה לו ברכת שלום קצרה. 

"מינרווה - כמה טוב לראות אותך." התפלא  אוליבנדר. " 15 אינצ'ים אורך, עשוי עץ אשוח וליבת נימי לב של דרקון. משרביט נהדר לשינויי צורה." אמר אוליבנדר ומקגונגל חייכה בנועם ולחצה ידיים עם אוליבנדר. 

בהינף יד מוסך דעת של אוליבנדר סרט מדידה ארוך החל למדוד את איילין פרינס באופן עצמא, דבר שגרם לה לתחושת אי נוחות. 

"איזה יד היא יד השרביט שלך?" שאל אותה. איילין בלי להבין למה המוכר מתכוון אמרה כי היא כותבת ביד שמאל.
״את צריכה לדעת מיס פרינס, כי השרביט בוחר את הקוסם. לכל שרביט יש את ליבת הקסמים שלו: פרוות חד קרן, נוצת זנב של עוף חול ונים מלב דרקון .״ אמר והגיש לה את השרביט. אולם, עוד לפני שהספיקה לקחת אותו, רחש שקט נשמע מאחורי החנות. 

שלושתם, הפנו את ראשם עבר מקור הרעש שהלך וקרטע לעברם. פרינס כהרגלה מבלי לחכות לאישור מצד אף אחד - הלכה בעקבות הרעש. כעבור מספר צעדים היא הבינה מה קרה - ערמה ענקית של קופסאות ישנות ומלוכלכות מהשאר, התפזרו לכל עבר אחרי שהקופסא אחת מהירה לקפוץ מתוך הערמה והתקדמה במסדרון - לקראתה. 

אוליבנדר ניגש ממש מאחוריה שכזו הרימה את הקופסא. רוח חמימה וקיצית מופיעה משום מקום - מעיפה את שיערה השחורה והשמנוני מפניה אל גבה. אוליבנדר הלך כמה צעדים אחורנית - על פניו הבעה מופתעת, פיו פעור - ומקגונגל עדיין הציצה מקדימת החנות. 

אוליבנדר הזמין לעבור אותה לקדמת החנות עם קופסת השרביט הסגורה עדיין. על הדלפק הוא פתח אותה בשבילה וחשף שביט עשוי עץ כהה, כמעט שחור לגמרי - מעוטר בבסיסו ועיטורים מורכבים.
"מוזר," לחש אוליבנדר, ונשען על הדלפק. הוא הושיט לה את השרביט באיטיות, "מאוד מוזר." לחש בשנית.עיניו הירחיות בחנו אותה לעומק נשמתה.
"השרביט הזה שוכב בחנות כבר עשרות שנים - ומעולם לא מתעניין באף קוסם ומכשפה. מעניין מה גרם לו לבחור בך - בעוד כזו התלהבות."

"אוניית זהב אחת -" פנה אוליבנדר אל מקגונגל, ששילמה על השרביט, באותו מבט מתפלא כמו של אוליבנדר. הם השאירו את אוליבנדר להרהר בחנות ויצאו משם לאוויר החם של הרחוב. 

לבסוף, מקגונגל החזירה את פרינס לקלחת הרותחת, וסידרה עם טום את הפריטים למגוריה בפונדק עד סוף הקיץ. 

כאשר לא היו בפונדק כל כך הרבה אנשים - איילין החלה לבחון את סביבתה וגילתה כי זה מקום מעניין למדי.  אנשים התנוענו בתמונות, הלכו לבקר אחד את השני ודיברו בקולות רמים. 

כמו כן הקירות קושטו במגוון פריטים מוגלגים, שלידם נתלו פתקיות המסבירים את פקידם. זה נורא שיעשע אותה. 

"טום יראה לך את החדר," אמרה מקגונגל, "ציוד בית הספר שלך נמצא כבר שם. תעברי לבדוק שיש לך הכול לפי הרשימה המצורפת במכתב. במידה וחסר משום - תגידי לי בשיעור הראשון של שינוי צורה. " והיא הלכה. 

טום, מוזג קירח שנראה כמו משמש מיובש, הוביל אותו בשמחה לקומה השלישית של הפונדק - והראה לה את החדר - 

החדר היה ישן מאוד, אם כי היה שיפור משמעותי ממה שהתרגלה לישון בו. על הקירות היה טפט ישן שלא התקלף, לא היו בפינות כתמי רטיבות, והצבע של החלון נשאר עליו גם אם נגעו בו.  הייתה לה אמבטיה שתפקדה לחלוטין עם מים חמים, מיטה נוחה וציוד בית הספר שלה. 

היא הותדה לטום ונשארה לבד - בפעם הראשונה עם הידיעה שהיא מכשפה. 

מאושרת אחרי תקופה כל כך ארוכה.

		הפרק הבא