מיונים וחתולים

לחץ. הרבה לחץ. מינרווה הרגישה איך הקלאוסטרופוביה משתלטת עליה למרות האשליה של השמיים הפתוחים מעל.
היא הסתכלה אל הקהל, אחיה הגדול נופף לה בעידוד ממקומו ליד שולחן בית סלית'רין.
"מקגונגל, מינרווה!" קרא המורה מה-שמו שאחראי על המיונים.
מינרווה ניגשה קדימה בנחישות, היא תעבור את זה ויהי מה. בת למשפחת מקגונגל לא משתפנת.
היא התיישבה על השרפרף עם שלוש הרגליים והניחה את מצנפת המיון על ראשה.
דממה.
היא חיכתה.
דממה. ואז... קול הידהד בראשה.
יש הרבה כמוך, את יודעת? מינרווה לא הניעה שריר. הרבה שמתאימים לכל הבתים. אני משכנת אותם בגריפינדור, אין שם הרבה, וזה שומר איזון.
"גריפינדור!" קראה המצנפת בקול. מינרווה קמה מהשרפרף, הניחה את המצנפת והלכה באלגנטיות של חתול לכיוון חבריה החדשים לבית.

היא ישנה עם ארבע בנות ושמונה בנים. באותו חדר. גן עדן עלי אדמות. לבנים.
במילים אחרות- היא לא ישנה.
אז לקראת חצות היא החליטה לפעול. היא ביקשה מהבנים לישון. הם התעלמו ממנה. היא שלפה את שרביטה, אמרה, "זזז!", והצביעה בקשת על החדר. כולם צנחו על המזרונים הקשים, ישנים.

הבוקר לא התחיל טוב.
ראשית, הוא לא התחיל בבוקר. מינרווה התעוררה בחמש לפנות בוקר.
שנית, היא התירה את הכישוף על הבנים.
שלישית, עכשיו, כשהבנים ישנו שינה טבעית, הם נחרו. בקול רם.
מינרווה נמלטה מהחדר בריצה. היא ירדה למטה לחדר המועדון והתיישבה על הכורסה היחידה, מנסה להחזיר מעצמה את השינה שנגזלה. היא לא הצליחה.
אז היא לקחה מהזיכרון לחש מספר שינויי הצורה של אחיה, והפכה את חבריה לחדר לחתולים שחורים.