הילד ש(לא) נשאר בחיים

"אמא? אבא?" אמר הארי. "מה השעה?"

"שש וחצי." אמרה לילי. "וסיריוס לא מפסיק לקרוא לנו."

רעש נשמע מכיוון המטבח. "הנה הוא שוב." נאנחה האם בעודה יוצאת מהחדר.

"קדימה, בן!" אמר ג'יימס. "אתה בן אחת-עשרה! אתה כבר רשמית תלמיד הוגוורטס!"

"נכון!" הארי קפץ מהמיטה. "אנחנו הולכים היום לסימטת דיאגון!" הארי מיהר להתארגן ליציאה, כשלילי הציצה פנימה.

"סיריוס אמר לי שאם לא נצא בחצי שעה הקרובה, הוא יפרוץ לבית ויגרור אותנו החוצה." אמרה. "ואז הוא הלך. אני לא בטוחה אם לשקול את דבריו ברצינות."

"הוא התכוון לזה." אמר ג'יימס. "סיריוס תמיד מוצא דרכים לפרוץ לבתים מכושפים, וכבר שנים אני מנסה לשכנע אותו שיספר לי את הסוד שלו.

"סיימתי להתארגן!" קראה ערימת גלימות בקולו של הארי.

"לא יזיק לך לסדר את הארון שלך." ציינה לילי.

"אנאבל? את מוכנה?" קרא ג'יימס.

"מזמן!" ענה קול עדין מבעד לדלת. נערה כתומת שיער נכנסה לחדר. "אנחנו יוצאים או מה?" שאלה.

"איפה הם? איפה הם?" מילמל לעצמו איש שחור שיער בסביבות גיל השלושים. בידו האחת החזיק זר פרחים, ובשניה קופסאת מתנה. "הם אמורים להיות פה..."

"מה אם השרביט הזה?" שאל אדון אוליבנדר. "צינית ונוצת עוף חול, 28 סנטימטר, גמיש." הוא שלף שרביט מהארון.

הארי החזיק את השרביט הבהיר בידו הימנית, וזה ירה ניצוצות אדומים לעבר הכיסא שעליו ישבה אנאבל.

"תיזהר עם הדבר הזה!" היא קפצה במהירות המרבית.

"הארי, תכניס אותו לתיק." אמרה לילי. "כמה זה יעלה?"

אחרי שלילי העבירה שבע אוניות לאדון אוליבנדר, הם יצאו לחפש את סיריוס.

"אנה!" סיריוס הרים את אנאבל עד מעל לראשו. "את ממש גבהת!"

"לא נכון!" אמרה אנאבל. "אני עדיין יותר נמוכה מגרינגוטס!"

סיריוס שלף שרביט והרחיף את אנאבל לגובה 50 מטר. "כבר לא."

"תוריד אותי!" צווחה אנאבל בפחד. "תוריד אותי תורידאותי תורידאותי!" סיריוס נופף בשרביטו, ואנאבל נחתה באיטיות.

"אל תעשה את שוב אף פעם." אמרה אנאבל בבעטה.

"הארי, הבאתי לך את זה." סיריוס נתן להארי את קופסת המתנה. "ורמוס ביקש ממני לתת לך את זה." הוא נתן להארי זר פרחים.

"יו! חבילת צפרדעי שוקולד!" התלהב הארי.

 "זה זר יפה." אמרה אנאבל.

"את יכולה לקחת אותו." הארי בקושי הביט בשושנים הסגלגלות. "זה יותר מדי סגול בשבילי בכל מקרה."

"יש! תודה הארי!" אנאבל הרימה את הזר ובעדינות תחבה אותו לתיק הקטן שלה.