כבר לא היפה בחבורה

כשהגעתי למחנה החצויים, הרגשתי כאילו אני נכנסת לעולם חדש לגמרי.

השמש זרח מעל, והאור החמים שיחק בנעימות בין העלים הירוקים.

כל מה שידעתי על המקום הזה היה מסיפורים ששמעתי, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בפועל.

כבתה של אפרודיטה, כולם תמיד ראו בי יופי בלבד. לא הייתי יותר מסתם חיית מחמד, מושא הערצה, או משהו שתפקידו להיות מושלם.

תמיד היה לי קל להקסים, אבל אף אחד לא באמת ראה אותי, את מי שאני מעבר למראה החיצוני.

במחנה, הכל היה שונה.

בהתחלה, כשהגעתי, ראיתי את המבט על פניהם של החצויים האחרים.

הם חיפשו את הפגמים שלי, את החולשות, את הדברים שיגרמו לי להיראות פחות מושלמת. זה היה מוזר, אבל גם משחרר. כאן לא הייתי חייבת להיות רק "היפה".

באחד הימים, ישבתי ליד הנחל, מתבוננת במים שזורמים.

אני זוכרת את השיחה עם קורי – חצוי עם עיניים חדות ושיער כהה. הוא לא התעניין בי בגלל המראה שלי, אלא שוחח על האתגרים שהוא חווה, על הקרב שהוא נלחם בו, על זה שהוא לא רוצה להיות מוגדר רק לפי ההורה שלו.

זה היה משהו שלא חוויתי לפני כן.

ככל שחלף הזמן, התחלתי להבין שזה לא משנה אם אני בת אפרודיטה. כאן, כולם נלחמים, מפתחים מיומנויות חדשות, בונים חברויות, ונלחמים את הקרבות שלהם.

התחלתי למצוא את עצמי, את הכוח שלי, את הכישורים שלי.

ניסיתי לא להיכנע לביקורת או להערות, והתחלתי לשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי? לא עוד היפה שבחבורה, אלא אני – אריאנדה, נערה שמחפשת את דרכה בעולם מלא אתגרים, חברים, ואולי גם אהבה.

העולם שסביבי השתנה, ואני גם השתנתי.

עם כל יום שעבר, למדתי לאהוב את עצמי לא על פי המראה החיצוני, אלא על פי הכוח הפנימי שלי, על פי הלב שלי.

מחנה החצויים הפך לבית שאני לא רק חיה בו, אלא גם שייכת אליו.