יש בי יותר מפחד

הגעתי למחנה החצויים באותו יום חורפי, כשעננים כבדים כיסו את השמים והאוויר היה מלא בריח של אדמה רטובה.

ברגע שנכנסתי בשערי המחנה, הרגשתי את המתח באוויר.

כולם הסתכלו עליי כאילו אני איזו מפלצת מהמיתולוגיה, כמו איזה סיוט שאמור לצוף מהאדמה ולהפחיד את כולם. אני, ריו, בן האדס, אל השאול.

הייתי רק בן 14, אבל כבר הייתי מודע לתגובות של אחרים.

הפנים שלהם, המילים שלהם – "הוא בן האדס, תיזהרו ממנו!" הם לא ידעו שאני לא שונה מהם.

אני לא יותר מאשר נער רגיל, עם חלומות וחששות. אולי היכולת שלי לדבר עם המתים הייתה יוצאת דופן, אבל זה לא הפך אותי לרע או מסוכן.

תמיד ניסיתי להיות חברותי, ליזום שיחות עם אחרים, לספר להם על התחביבים שלי, על האהבה שלי לטבע ועל המשחקים שאני אוהב לשחק.

אבל בכל פעם שהייתי מתקרב לקבוצה כלשהי, היו מופיעים המבטים המפחידים, או אפילו רמזים לדחייה. מתחת למעטה של כוחות האדמה והשאול, הייתי פשוט אני.

יום אחד, במהלך משחק כדורגל, שיחקתי עם כמה מהחצויים, ומישהו בעט בכדור חזק מדי, והוא קפץ לידי. במקום לקחת את הכדור ולברוח כמו שכולם היו מצפים, התכופפתי והחזרתי אותו.

החבר'ה הופתעו. מישהו מהם אפילו צחק ואמר, "היי, ריו, לא רע בכלל!" זה היה רגע קטן, אבל בשבילי הוא היה ענק.

כשהגעתי למקום בו ישבתי לבדי, ראיתי את אחד הנערים מתקרב אליי. הוא היה גבוה עם שיער כהה ועיניים חכמות. "אני יודע שזה לא קל", הוא אמר. "כולם כאן לא מבינים אותך, אבל אני רואה את מי שאתה באמת." הוא דיבר בכנות, ואני הרגשתי את הלב שלי מתמלא בתקווה.

במשך הזמן, הבנתי שהמפתח היה להראות להם שאני לא רק בן האדס, אלא גם ריו – חבר, נער עם רצונות, פחדים וחלומות.

לאט לאט, אנשים התחילו להבין שמה שיש לי להציע הוא הרבה יותר מאשר היכולת שלי לשלוט בעולם התחתון.

עבורי, זה היה תהליך.

כל מפגש עם חבר חדש היה כמו לבנות גשר.

לאט לאט, החצויים למדו להפסיק לפחד ממני, להבין שאני כאן כדי לעזור, לא להזיק.

אני לא מפחיד, אני פשוט ריו, נער בן 14 שהאדמה והשאול הם חלק ממנו, אבל זה לא כל מה שהוא.

כשהשמש שקעה, אני זוכר את הרגע שבו ישבתי עם חברים מסביב למדורה, צוחק ושותף את הסיפורים שלי. הרגשתי סוף סוף בבית.