סוורוס

סוורוס שכב על מיטתו ובהה בתקרה. אביו ואימו התווכחו ביניהם, כמו תמיד. אבל הוא ידע, שמתישהו זה לא ייגמר טוב.

"טוביאס, בבקשה..." הוא שמע את אימו מתחננת, ודמעות החלו לזלוג מעיניו. כל החיים שלו, כל החיים שלו הוא חייב לסבול. "בבקשה, לא ליד הילד..."

סוורוס ידע שלאביו לא אכפת. אותו האב, המוגל, שכל כך שנא אותו ברגע שגילה שהוא קוסם. אביו, שבסך הכל רצה בן "נורמלי". לא ילד עם מחלת נפש כזאת.

זבוב מסכן עופף מעל ראשו, וסוורוס כיוון אליו את שרביטו, נותן ליצור הקטן ליפול חסר חיים אל הקרקע.

באותו הרגע הוא נשבע לעצמו, שאם הוא ימצא אי פעם אדם, שירצה להוציא את המוגלגים מקרבם, הוא יצטרף אליו. לא משנה מי יהיה האדם.

כל כך הרבה הוא סבל מאב מוגל. ארבעת הבריונים שמתעללים בו באופן קבוע, גם הם ממשפחות של בוגדי דם.

לולא המוגלגים, הוא היה יכול להיות עם אוואנס. אם לא אחותה, המוגלגית, שלקחה אותה משם.

"לא אנחנו חולי הנפש, לא אנחנו הפסיכופתים שצריך לאשפז." חשב לעצמו. "אני אדם נורמלי, והחיים, הם, הם אלו שלא."