הרמיוני המוגלגית

הפעם הראשונה שהיא זכרה את עצמה הייתה בגיל 7.
היא התעוררה בבית החולים. היא הייתה לבדה בחדר. לבדה מלבד... זוג אנשים. ההורים שלה.
לאחר כשבוע היא הועברה למבנה מוזר שההורים שלה קראו לו בית. הוא היה מוזר. הייתה לו צורה של צב.
העניין המוזר בכל העסק היה שהיא ידעה שזה צב למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה צב.
לאחר כחודש משחרורה, היא גם ידעה שקוראים לה הרמיוני והיא ידעה איך לפתור בעיות באלגברה ברמה של כיתה ט'.
היא גם ידעה עוד משהו. היא ידעה שהיא נולדה בבית החולים ומעולם לא יצאה ממנו עד שהתעוררה בגלל שהאינטליגנציה השכלית שלה הייתה כה גבוהה שהיא נשארה באשפוז בזמן שהרופאים ניסו למצוא דרך להעיר אותה בלי להרוג אותה.
בסוף הם מצאו, אך היכולות השכליות שלה ירדו בהפרש ניכר.
הרמיוני חיה עם הוריה בשלווה יחסית מלבד המקרים שבהם הייתה במתח לקראת תחרויות אינטלקטואליות ושיעורי ספורט.
עד שהיא הגיעה. היא הייתה אישה מבוגרת מאוד עם שיער חום אסוף לפקעת הדוקה ומבט חמור, אך בו בזמן רך בעיניה המלוכסנות.
"פרופסור מקגונגל בשבילך, העלמה גריינג'ר." אמרה לה האישה שפשוט הופיעה בביתה בבוקר יום הולדתה ה-11.
הרמיוני זינקה ממיטתה בקפיצה לקחה את העיפרון שעוד נח על השולחן שבו עבדה במתמטיקה. העיפרון נותר מחודד כי היא לא השתמשה בו - היא פתרה בעל פה.
לפני שהספיקה הפרופסור למצמץ היה העיפרון מוצמד בחוזקה לעורק בגרונה. "מי את ומה את עושה אצלי בבית?" שאלה אותה הרמיוני.
לפני שהספיקה הרמיוני למצמץ הלחץ על ידה נעלם.
היא הסתכלה למטה. חתולה מנומרת השיבה לה מבט מרוגז, "באמת שלא היית צריכה, העלמה גריינג'ר."
החתולה נעלמה והחליפה אותה פרופסור מקגונגל שהחזיקה בידה מקל עץ. היא הניעה את המקל והרמיוני נחבטה בחוזקה אל המיטה.
הרמיוני קמה מהמיטה בזריזות כשהיא תוהה אם זה מוסרי להרביץ לאישה זקנה, גם אם היא נכנסה לה לבית בלי רשות.
"אני מציעה לך להפסיק, גריינג'ר. אני פה כדי להודיע לך שאת מכשפה."