ג'יני- מרגלת או גברת?

"ג'יני, מותק, את באה? אבא מוכן ואנחנו רוצים לזוז."
זה היה השלב שבו היא החלה להתחרט על כך שהסכימה לבוא כ'בת-המחונכת-יפה' של אביה.
הסיפור היה מוזר.
אבא שלה הרגיש אחריות בגלל איזה מוגל שקנה את החפץ הלא נכון מהאדם הלא נכון, שהוא הביא אותו לקדוש מנגו והביא את המשפחה שלו. את מי שהסכים לבוא- כלומר ג'יני, כדי לבקש את סליחתו ולהראות לו טריקים לפני שזכרונו יימחק.
השלב שבו היא גמרה שהתחרט היה כשהיא פגשה אותו.
ולא. לא היו לה לבבות בעיניים. איך אפשר להתאהב בילד מגודל עם פרצוף מטופש? לא. היא לא התאהבה בו.
היא ריגלה אחריו.
היא ריגלה אחריו כי היא ידעה שהוא לונגבוטום. אבא שלה הזכיר הרבה פעמים את הלוגבוטומים. הם היו... משוגעים.
חוץ מזה, שג'יני תמיד אהבה דברים שמעשירים את ידיעותיה, והיא חשבה שלראות זוג משוגעים יהיה... מסקרן.
אז ג'יני, צעירה ויפה, ריגלה אחריו. הוא הלך במסדרון עם סבתו, והיא מאחוריו, מנסה להיטמע בסביבה.
כלומר, כל פעם שהלונבוטום הצעיר הביט לאחוריו, היא מיהרה להתחבא מאחורי עציץ.
רק שהעציצים בקדוש מנגו אוהבים אפים.
ג'יני הושיטה במהירות את ידה אל אפה הכאוב, וגילתה שאין לה אף.
ג'יני בהחלט קיללה בשלב הזה.

ה"לונבוטום הצעיר" בהחלט היה מופתע כשהוא ראה ילדה ג'ינג'ית יפה נועצת בו מבט.
אז הוא לחש לסבתו, "אממ... סבתא? יש איזה ילדה שמסתכלת עלי."
הסבתא בהחלט הייתה מופתעת.
התכנון המקורי שלה היה לשדך את הילד עם איזו מוסלמית ענייה בתקווה שהאבא ירצה אותו.
אולי לא יהיה בזה צורך. זיק של תקווה ניצת בעיניה, והיא הסתכלה אחורה.
מסדרון ריק ושלט שמסביר את הייעוד של הקומה בקצהו.
התקווה נמוגה ונהפכה לעצבנות, "ילד טיפש. דיי לבלבל את המוח!" היא הפליקה לו על אוזנו.
כלומר, היא ניסתה להפךיק על אוזנו, אבל משהו- לא, מישהו התנגש בו ודחף אותו לתוך עציץ.
הוא כבר עמד להיזכר בתכונותיו של העציץ כשאפו החל לכאוב פתאום.
האינסטינקט שלו לא היה מהיר במיוחד ובכל זאת.
הוא הושיט את ידו אל אפו כדי לגלות שאין לא אף.
וגם הוא קילל. עד שהוא קלט שיש לידו גברת.
רק שגם ה"גברת" קיללה.
אוהו, כמה שהיא קיללה- זקנו של מרלין, הגרב שהוא קיבל לחג המולד, הזנב שלו, ודברים בסגנון הזה.
אז נוויל החליט שהוא לא רוצה ללכת נגד הזרם, והתחיל גם ניסיון ליצירתיות.
"מימבלוס מימבלוטוניה!

הגברת הביטה בו בפה פעור מעט וגבה זקורה.
ג'יני באמת לא הבינה מה נסגר עם הילדון.
אבא שלה אמר שהילד לא חטף קרושיו. אז למה בשם זקנו של מרלין הוא מדבר כמו אידיוט מסומם?
ה"מימבלוס מימבלטוניה" הרס לה את החשק ליצירתיות.
"טוב, ילדון, אני צריכה ללכת. כדאי לך לשים קרח על ה.. חורי נשימה."
הילד הביט בה.
"הבנת מה אמרתי?" הוא רק הינהן.
"אז לך." היא אמרה. "לך לבקר את ההורים האוטיסטים שלך!"
כן, קוראות חביבות. ה-EQ של ג'יני הצעירה לא היה גבוה במיוחד.
הילד אכן עמד ללכת, רק שאז הגיע אח עם משקפיים מוזרות שאמר, "אמרתי לה שתחליף כבר את העציצים האלה!"