|
"מחר, מחר סופי. מחר נעלה על תאוריה מתאימה."
"אתה כל הזמן אומר את זה, אבל תחשוב – תחשוב מה יהיה על לונה
שלנו."
"היא תהיה חצויה בין העולמות! היא לא תאמין לנו! ברגע שהיא תלמד
בקסם של בית ספר, ילמדו אותה דברים אחרים, ואם לא יהיו לנו הוכחות, היא עוד עשויה
לעזוב את הבית!"
לשמע הנאום החוזר של אשתו, קסנופיליוס הניד בראשו בלאות.
"בסדר", הוא אמר בהכנעה.
"בסדר. מה ניסינו כבר?"
"ניסינו תמצית פלימפים בתוספת דיו מעיתון "שינויי צורה היום"
על אש קטנה. ואז פלימפ מיובש עם בזואר בציפורן של רוח. בפעם הראשונה, השרביט
שהכנסנו יצא מכוסה בוורדים קוצניים. ובפעם השניה, השרביט חטף צינון לשבועיים",
אמרה סופי בייאוש.
"בחיים לא נצליח לגרום לשרביט ליצור אוכל! מה לא ניסינו?"
קסנופיליוס שוב נאנח בלאות. "אז אולי בכל זאת ננסה שערות שפם של
חתול וכרוב ניצנים שקוסם אכל ממנו חצי?" הפעם הייתה זו סופי שנאנחה.
"דיברנו על זה, קסנו. זה ייצור פצצה. אין לנו איך לשער את העוצמה של הפצוץ.
מה שבטוח – לחש פרוטגו פשוט - לא יעשה כלום."
"אני אקח את מלוא האחריות אם משהו יקרה", אמר קסנופיליוס.
"מה אם זה יהה מוות? שלך, של לונה? מה תעשה אז?" אמרה סופי
בחריפות.
"זה לא יקרה, סופי. גם אם משהו יקרה, ואת תיפצעי, אני אקח אותך
לקדוש מנגו. הם כבר ירפאו אותך."
"ומה אם אמות? אני לא רוצה למת." "את לא תמותי,
סופי", אמר קסנופיליוס ורכן לחבק אותה. סופי חייכה חיוך קלוש. "אז עושים
את זה הלילה."
קסנופיליוס וסופי עמדו מול השיקוי המבעבע, כשהבעת פניהם אומרת היסוס.
"אני אוהב אותך", אמר קסנופיליוס, והכניס את שרביטו לשיקוי. אור מוזר
האיר לרגע את שרביטו ו-האור המוזר עבר עכשיו לשרביטה של סופי ומשם אל פיה הפעור.
ו-בום.
זה היה בום פשוט. מהסוג ששומעים כשסיר נופל על הרצפה. אבל הבום הזה
סיים את חייה של סופי.
"אבא? מה קורה פה?" שאלה לונה בקול רועד, כשהיא מסתכלת על שבבי גופה של אמה המפוצצת.
ואז, לאט לאט, ההבנה הפציעה על פניה.
"אמא?"
היא התחילה לבכות. קסנופיליוס רכן אליה, ובקול יבש, שניכר בו שעבר את שלב הבכי - התחיל לספר.
הוא סיפר על הניסויים שהוא וסופי ערכו במשך השבועות האחרונים.
וגם, הוא סיפר שהם התחייבו לגלות משהו מהפכני.
"אבא, יכול להיות שנשבעתם בנדר הכובל?" שאלה לונה בהיסוס.
"לא. זה לא ייתכן." אמר קסנופיליוס ופרע את שערה בחיבה.
"אז למה... למה לפני שבועיים בערך שמעתי משהו מוזר? אני שמעתי מישהו אומר:
'... אני אתן לכם הארכת זמן, אבל אם לא תעמדו בזמנים, אני אקח את הילדה.'
ואז הקול של... של אמא: 'הילדה? אתה לא מתכוון ל-' 'לונה.' המישהו הזה קטע את אמא.
ואז, שוב המישהו: 'תישבעי בשמה של הילדה, את האפוטרופוסית שלה עד גיל 17. ואז, אם את לא תצליחי, אז או שהבת שלך תעבוד אצלי, או שהיא תמות. תישבעי.'"
לונה הפסיקה לרגע ונשמה נשימה נרעדת. "אני... אני חשבתי שהיא תגיד לא, אבל לא. אמא נשבעה. היא נשבעה בשמי בנדר הכובל."
אחרי כמה שניות שנדמו כנצח, קסנופיליוס אמר: "בואי נלך לפרופסור דמבלדו-"
"אין כל צורך לקרוא לי. פוקס סיפר לי מה קרה. אני מניח שתרצו את עזרתי בחקירה?
שאל אלבוס דמבלדור באדיבות.
"כן.
אבל..." " מה לונה?" שאל דמבלדור. "למה הקוסמים תמיד מגיעיםבטיימינג מושלם?"
שאלה לונה בביישנות מה. דמבלדור חייך ואמר: "אני מניח שתיאטרליות זה מאוד
חשוב לאגו של קוסם." "כן" אמר קסנופיליוס בקוצר רוח. " כל זה
מרתק, אבל..." קולו נשבר והמילים שלא נאמרו הידהדו בחדר.
"אם גם את תמותי, לונה..."
"בהחלט." התערב דמבלדור בטון לא מתאים. "רק שהיא לא עומדת למות,
הרי עליתם על תגלית. איפה השיקוי שהכנתם?"
"שם, על השולחן.
אבל, כל פעם שמכניסים לתוכו שרביט, הוא מתפוצץ, ולא נראה לי שאפילו אתה, אלבוס,
תצליח לעצור את הפיצוץ."
"אכן", אמר
דמבלדור בקול קודר. "אבל מה עם השרביט שאתה הכנסת לשיקוי?"
"הוא נגע בדם של סופי כשהיא מתה."
פניו של דמבלדור קדרו
עוד יותר, והוא שקע במחשבות.
"רגע, מה זה אומר?" שאלה לונה את אביה.
"זה אומר,
ששרביט שנגע בדמו של אדם מת – כל לחש שמטילים בעזרתו הורג באקראי אדם."
|
0 חרמשים
כותב: 
