אין ברצוני להרוויח כלכלית מהפאנפיק הזה, כי הוא נכתב רק בשביל הנאה וצחוק. קרדיטים ל: ג'יי. קיי. רולינג על הרעיון המרכזי של הסיפור והעולם בו הסיפור מתרחש. ארץ נהדרת על השם "אבי פופר". _________________________________________________________
אבי פופר וחדר הבאסה
הקיץ עבר על אבי פופר בצורה די רגילה – כלומר, אם "רגילה" אומר להסתתר מדודתו פטוניה נודניק אחרי שכל העוגה שלה נעלמה באורח מסתורי (למרות שהאשימו אותו, כולם יודעים שזה היה דוד וורנון, אבל אין לו כוח להודות).
ואז, בלילה האחרון של החופש, בזמן שאבי ניסה לישון, נשמעה חבטה מוזרה. הוא פקח עין אחת וראה… יצור קטן ומוזר עומד על השידה שלו.
"אל תלך לרוגלפוץ!" אמר היצור בטון דרמטי.
אבי מצמץ. "אה… למה לא?"
"כי חדר הבאסה נפתח מחדש!"
אבי שפשף את עיניו. "חדר ה-מה?"
"חדר הבאסה!"
"נשמע כמו השם של השירותים הציבוריים במסעדה מפוקפקת."
"לא, טיפש! זה חדר קסום שמי שנכנס אליו… מתחיל להשתעמם ברמות לא הגיוניות!"
"נו, אז זה נשמע בדיוק כמו שיעור תולדות הקסם."
"זה יותר גרוע!" המשיך היצור. "אומרים שכל מי שנכנס לחדר הבאסה יוצא ממנו חסר רצון לחיות! תלמידים שנכנסו לשם פעם יצאו עם מבט ריק, ממלמלים ‘מה הטעם… הכל חסר משמעות… אולי אלך לעשות שיעורי בית מרצוני החופשי…’"
"מה?!?"
"כן! יש שמועות שאפילו בן זיני עצמו פחד ממנו!"
אבי חשב לרגע. "האמת? זה מסביר למה הוא תמיד כל כך דרמטי."
אבל לפני שאבי הספיק לשאול שאלות נוספות, הגמדון דפק את הראש בקיר (לגמרי לא הכרחי), השמיע קול של בלון שמתפוצץ, ונעלם.
אבי נאנח. "אני באמת צריך להפסיק להיבהל מדברים כאלה."
הרכבת לרוגלפוץ
בבוקר שלמחרת, אבי הצליח לברוח מבית משפחת נודניק (למרות שדוד וורנון ניסה לנעול אותו בחדר, אבל שכח שאבי פשוט יכול לצאת מהחלון).
הוא הגיע לרכבת ופגש את חבריו הטובים רון בזל והרמוניה גרניט.
"איך עבר החופש שלך?" שאל אבי.
"האחים שלי ניסו להפוך אותי לכרוב מדבר," אמר רון בפשטות.
"וכמעט הצליחו!" הוסיפה הרמוניה, "ראיתי אותו מתחיל ללחוש ‘אל תאכלו אותי… אני חמוץ מדי…’"
אבי פתח את הפה, ואז סגר אותו. "אין לי מה להגיד על זה."
פתאום נשמעה דפיקה על הדלת של הקרון שלהם. היא נפתחה, ונער גמלוני נכנס פנימה.
"שלום, חברים! אני ג'ורג' קלום! אני חדש כאן! אפשר לשבת?"
"אה… בטח," אמר אבי.
"אני לא יודע כלום על קסמים, אבל אני מרגיש שאיכשהו אהיה דמות ממש חשובה!" אמר ג'ורג' וניסה לשבת… אבל נפל מהרצפה.
רון רכן לעבר אבי. "אני מחבב אותו."
הכתובת על הקיר
כשהם הגיעו סוף סוף לבית הספר, הכל היה רגיל – כלומר, אם "רגיל" אומר לאכול עוף קסום שכנראה היה חי עד לפני חמש דקות ולנסות לא להירדם בזמן שפרופסור זמום מסביר על איך "הגורל הוא בעצם תעלומה בתוך ביצת קינמון".
אבל אז… משהו מוזר קרה.
בזמן שהם יצאו מהארוחה לכיוון המעונות, נשמעה צרחה.
כולם רצו למסדרון וראו כתובת ענקית מרוחה על הקיר באותיות זוהרות:
"חדר הבאסה נפתח! תלמידי רוגלפוץ, ראו הוזהרתם!"
ומתחת לזה… היה חתול שישב במקום ולא זז.
"או מיי גאד! הוא מאובן!" צעק מישהו.
"לא, הוא פשוט חתול." אמר רון.
"אני חושבת שהוא פשוט משועמם," אמרה הרמוניה, מביטה בחתול שנראה כאילו הוא חווה את משבר גיל העמידה.
"מה זה חדר הבאסה???" לחש רון בפחד.
"זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת," אמר אבי, מביט שוב בכתובת המאיימת.
תיאוריית הקונצפירציה של הרמוניה
בינתיים, הרמוניה החלה לאסוף "ראיות" לכך שמשהו מוזר מתרחש.
"אני אומרת לכם, המורים שלנו מסתירים משהו," היא לחשה לחברים שלה בזמן שיעור לחשים.
"אולי זה את המבחנים שלנו?" הציע רון.
"לא, יותר מזה! לדעתי… הם לא בני אדם!"
"מה?"
"יש לי ראיות! ראיתם איך פרופסור זמום תמיד אומר לנו להיזהר ממדוזות קסם? זה כי הוא בעצמו מדוזה!"
"זה ההסבר שלך?"
"כן! ולפרופסור לשיקויים יש יותר מדי שיער! זה בטח פאה קסומה!"
"ואיך זה קשור לחדר הבאסה?" שאל אבי.
"עוד לא סיימתי את החקירה שלי!"
רון פנה לאבי. "תגיד, אפשר להעביר בית ספר?"
הכניסה לחדר הבאסה
בלילה, אחרי שהבית הספר כולו דיבר על חדר הבאסה, אבי החליט לבדוק את העניין.
יחד עם רון והרמוניה (וג'ורג' קלום, שהצטרף אליהם בלי לשאול), הם הגיעו לדלת עתיקה מתחת לאחד ממגדלי בית הספר.
"אנחנו באמת נכנסים לשם?" שאל רון.
"ברור! איך עוד נגלה את הסוד?" אמרה הרמוניה.
"אני די בטוח שאני אהיה חשוב פה!" אמר ג'ורג' ואז דרך על שלולית והחליק על הפנים.
אבי פתח את הדלת…
ומה שהיה בפנים היה…
…חדר רגיל לחלוטין.
רק… שזה היה החדר הכי משעמם בעולם.
הקירות היו בצבע בז'.
לא היה בו כלום חוץ מכיסאות מעץ ומחברת מלאה בשיעורי דקדוק.
ובאוויר… ריח של מצה יבשה.
"או מיי גאד…" לחש רון, עיניו מתרחבות. "זה… זה…"
"חדר הבאסה!"
להמשך יבוא…
|