הארי פוטר והאפל שבפנים

השמש שקעה על הוגוורטס, צובעת את הצריחים בארגמן וזהב. הארי פוטר, ששנותיו כסטודנט הסתיימו זה מכבר, עמד על מגדל האסטרונומיה, עיניו ירוקות כרגיל, אבל חיוורות יותר, וגופו מעט יותר רזה, צופה בנוף המוכר. הוא הרגיש זר, מנותק, כאילו עמד על סף תהום. המלחמה נגמרה, וולדמורט הובס, אבל הצלקת על מצחו המשיכה לצרוב, והסיוטים לא הרפו.

הוא קיבל מכתב מדמבלדור, או לפחות מהדיוקן שלו, שהזמין אותו לחזור להוגוורטס, לא כסטודנט, אלא כמורה להתגוננות מפני כוחות האופל. הארי היסס, אבל משהו משך אותו בחזרה לטירה העתיקה, תחושה של חובה, אולי, או תקווה למצוא שם מזור לנפשו הפצועה.

הוא נכנס לחדר המורים, שהיה שונה ממה שזכר. השולחנות היו מסודרים בצורה חדשה, והקירות היו מכוסים בציורים של קוסמים שלא הכיר. הוא ראה את רון והרמיוני, שחייכו אליו בחמימות, אבל הארי לא הצליח להחזיר להם חיוך אמיתי.

השנה החלה, והארי מצא את עצמו מלמד תלמידים צעירים קסמים שהיו עבורו כלי מלחמה. הוא התקשה להתחבר אליהם, לראות בהם ילדים ולא חיילים. הוא הרגיש אשם, שהוא מלמד אותם איך להילחם, איך לשרוד, בעולם שאמור להיות בטוח עבורם.

לילה אחד, הארי התעורר מזיע, צלקתו בוערת. הוא יצא מחדרו וצעד במסדרונות הריקים, עד שהגיע לחדר הסודות. הוא פתח את הדלת הכבדה ונכנס פנימה.

בפנים, הוא ראה דמות עומדת ליד הבסיליסק המת. הדמות הסתובבה, והארי ראה את פניה. זה היה הוא עצמו, אבל עיניו היו אדומות, ופניו היו מעוותות בזעם.

"אתה לא יכול לברוח ממני," אמר הארי האפל, קולו צרוד וקר. "אני החלק בך שאתה מנסה להדחיק, החלק שרוצה להרוג, להשמיד."

הארי הרים את שרביטו, מוכן להילחם בעצמו. הוא ידע שזה לא יהיה קרב קל, אבל הוא היה נחוש לנצח, לא רק את האפל שבתוכו, אלא גם את הפחדים והסיוטים שרדפו אותו