לופין

יודעים מה הבעיה עם פאנפיקים מדהימים לגמרי? שקשה למצוא להם שם יאה.

ויתור זכויות לרולינג, שבזכותה יש לי עולם להשכין בו את ההשראה שלי.

"רמוס לופין."

ליבו דפק בהתרגשות. הוא בן תשע עשרה, והוא עומד לעשות את זה.

לא הכל יהיה מושלם. למעשה, הוא היה כל כך בלחץ שהתקשה להרגיש את אצבעותיו.

"בוא נראה…" אמרה הפקידה המשועממת ודפדפה בין הדפים, עד שהגיעה לשם שלו.

היא הביטה ברשומות.

עוד אחד. הוא ידע שהוא עוד אחד, אפילו יותר מזה; מעצם ההסתכלות בדף הפקידה היתה צריכה להבין שהוא לא ישאר בחדר הזה להרבה זמן.

רמוס לופין עמד להתקבל לאקדמיה על שם ריאן והסינה הלר ללימודי כישוף מתקדמים, והוא עמד לעשות זאת בקלות.

ממוצע המאה ואחת בבחינות הבגרות, ושבע מאות חמישים ושתיים הנקודות בכשיפומטרי יכלו לרמוז זאת לפקידה.

גם ההמלצות החמות ממוריו, המלצה מיוחדת מדמבלדור נוסף להמלצה החיובית ממקגונגל, וכמה משפטים מסלגהורן שהבטיח לו שכך יתקבל לכל תפקיד שירצה (אף שללילי הוא כתב המלצה שלמה) יועילו לבוחנים לחסוך מזמנם עליו.

ועדיין, הוא לחוץ כל כך.

הפקידה משלחת אותו בהנהון פנימה.

הוא נכנס לאחד המשרדים. אישה בשנות השלושים המאוחרות יושבת בפנים, מאחורי שולחן.

"רמוס לופין," הוא אומר ומושיט את הדף. היא מהנהנת, כאילו ידעה.

היא מבקשת ממנו להדגים בקצרה את יכולותיו שהקנו לו את הציונים המרשימים, והוא עושה זאת בקלילות. אחר היא מורה לו להתיישב.

"נראה שאתה תלמיד מצטיין," היא מעירה.

"כן. גבירתי."

"הדרכה?"

"הייתי מדריך ראשי." אחת מידיו נקמצת לאגרוף על ברכו, הוא לחוץ הרבה יותר מדי.

היא מהנהנת.

"מה רצית ללמוד אצלנו, מר לופין?"

זו היתה שאלה גדולה. רמוס התלבט הרבה. "פיתוח לחשים עתיקים, במקביל להיסטוריה של מדעי הכישוף."

היא מהנהנת, זה וודאי מתאים לרשומות שלה. "זה הרבה יחד, אדון צעיר."

"אני מאמין שלימודי בהוגוורטס מוכיחים שאני מסוגל לזה." הוא מתנשם קלות מהתרגשות.

היא מהנהנת שוב. "אתה שאפתן. על איזה עיסוק חשבת לכשתגמור את הלימודים?"

"חשבתי על מחקר. אבל אני חושב שעם הלימודים תתבהר לי הדרך שארצה ללכת בה."

"נראה שתצליח במחקר," היא מציינת. "חשבת על שושואיזם?"

הוא הנהן, ממצמץ במתח. "מחקר מושך אותי יותר, אבל ייתכן שאגמור כעובד במחלקת המסתורין."

היא מהנהנת. הוא מניח שהראיון לא יימשך זמן רב.

"הגשת בקשה למלגה?"

הוא מנענע בראשו.

"אם כך," היא מוציאה דף ומתחילה לשרבט במהירות. "אעשה זאת עכשיו. יש לנו מלגה לתלמידים מבטיחים. לא מימון מלא, כמובן, אבל זהו סכום נכבד. אתה מעוניין במסלול מהיר?"

"מעולם לא שמעתי על זה, גבירתי."

היא מנענעת בראשה. "נו, נו. ייתכן שזה ייצור עומס על לוח הזמנים שלך, אבל אם תרצה תוכל לסיים את לימודיך חצי שנה מוקדם. תמיד תוכל לפרוש מהתכנית." היא כבר מתחילה למלא טופס אחר.

"אשמח לנסות." האתגר קורץ לו, מהבהב בחביבות.

היא מעלימה את הטפסים בהינף שרביט, ושולפת טופס חדש.

"מחלות מידבקות? מחלות שעוברות במשפחה? משהו שיכול להפריע ללימודים?"

"לא, לא, ולא, גבירתי."

"שום מחלות שהן, בגוף או בנפש? אושפזת בעבר?"

"כן. ננשכתי."

"בקדוש מנגו? יש לך טפסים? ממה ננשכת?"

בירוקרטיה, בירוקרטיה, בירוקרטיה. ידו של רמוס חתכה בבשרו.

"כן. לא. מאדם זאב."

היא הרימה את ראשה.

לא, לא, ושוב לא.

טיפה אחת של דיו צנחה על הטופס המושלם שלה. "אתה אדם זאב?"

הוא מהנהן פעם אחת, מנסה להסתיר את טיפות הזיעה שנקוו על מצחו מלחץ.

"אהה."

הוא מהנהן שוב, לא בטוח מה לעשות עם עצמו.

היא נושמת נשימה ארוכה, אחר משרבטת משהו על הדף. "זה… חריג."

"איני רואה מדוע זה צריך לשנות משהו." הוא עבר על המילים מול ג'יימס, שלוש פעמים, עשרים פעמים. הוא השתכנע בעצמו.

"טוב…"

הוא מרים את ידו השמאלית אל השולחן, נחוש לשכנע גם אותה. "זה לא צריך לשנות דבר. שגרת הלימודים שלי תימשך כרגיל. פעם בחודש אתעתק לביתי. אין בכך דבר חריג."

"ולא תפסיד לימודים?"

"לא. ואם כן, אשלים אותם בקלות."

"אני חוששת שזה לא מתחום אחריותי."

"לא." הוא לא התכוון לומר את זה בקול -

"לא. אני מצטערת." היא לא הצטערה. היא רצתה להסיר את האחריות מעליה.

"אין שום סיבה שלא תירשמי אותי."

"יש… חוקים. מר לופין." היא נראית לא בטוחה. היא רוצה לגמור.

"אני מודע לכך. אין חוק שאוסר עלי ללמוד." הוא מנסה בכל כוחו להשאיר אותה שם. הוא נזכר בשעות שניצל לקריאת החוקים הללו. הוא וידא את זה.

"אני מצטערת." היא קמה. "אני אעביר אותך לממונה עלי."

"קחי אותי ישר למנהל."

"אני…"

"יקרה אותו דבר. קחי אותי ישירות למנהל."

ואולי כי היא מרחמת עליו, או כי היא פוחדת ממנו, ואולי סתם כי היא רוצה לגמור עם זה כבר, אבל היא מסכימה.

הם נכנסים. המשרד גדול יותר, בקומה גבוהה יותר, והלחץ של רמוס לא קטן יותר.

"מדאם?" הוא פונה לאישה.

"אדוני. זהו רמוס לופין והוא -"

"מצטיין," הוא קוטע אותה. לא יהיה שום רושם מוטעה.

המנהל מרים אליו מבט משועשע.

"מדריך ראשי, ממוצע של מאה ואחת בבגרויות, שבע מאות חמישים ושתיים נקודות כשיפומטרי, מועמד למסלול מהיר, מאה וחמישים נקודות IQ, עבר את מבחני האקדמיה בהצלחה יתרה, ואדם זאב."

היה כמעט מצחיק לראות את הפרצוף ההולך ונעשה משועשע של המנהל מתחלף באחת בהפתעה.

"אמרתי לו שאעביר אותו הלאה, אדוני. לא קיבלתי הנחיות כיצד להתמודד עם מצב כזה." אמרה האישה במעין התגוננות.

"משוחררת," אמר המנהל, לא מביט בה.

הדלת נסגרה.

"מה אתה עושה פה?" שאל המנהל ישירות.

"באתי ללמוד," הוא משיב בלי למצמץ.

הוא צוחק קלות. "ברור לך שזה לא אפשרי."

"איני רואה מדוע."

"ישנם כמה חוקים -"

"אף חוק לא מונע ממני להתקבל לאקדמיה שלך, אדוני."

הוא מצטער שקטע אותו. הוא לא היה צריך.

הוא צוחק שוב. הוא נשען לאחור על הכיסא המסתובב, כאילו הוא צופה בבידור כלשהו.

רמוס לא יכול להסביר כמה זה מרתיח אותו.

"תראה, נערי. קיבלתי לכאן אלפי תלמידים, מכל רחבי העולם."

"אין לי ספק בכך."

"ופגשתי בכמה חצופים ונועזים כמוך."

"איני רואה מדוע אני נחשב בעיניך חצוף ונועז." הוא משקר בלי למצמץ. שקר שהוא מאמין בו.

הוא רק מחייך. "לא בעזרת ביטחון עצמי תתקבל לכאן, מר לופין הצעיר."

"אלא מה, המנהל?"

הוא צוחק, כאילו לופין סיפר בדיחה.

"אני נהנה לראות אתכם בכל פעם מחדש. אתה תגיע שוב, אני מכיר אותך. גריפינדור, נכון?"

"שוב לאן?" הוא שואל, מהר מדי.

"לנסות להתקבל," הוא עונה, מרים את גבותיו לעומת רמוס. הוא מרים עט נוצה מהשולחן ומעביר את הנוצה בין אצבעותיו.

"לא אם תקבל אותי בפעם הראשונה, אדוני."

הוא צוחק שוב. "אתה יכול לראות את עצמך כאילו לא התקבלת."

"אני מסרב, אדוני המנהל. אני אהיה תלמיד טוב באקדמיה יותר מכל שאר התלמידים שלך. אני חכם יותר מהם, שקדן יותר מהם. אני נכס חשוב שלא תוכל לוותר עליו."

"אבל אתה לא, בחורי. לא תהיה תלמיד טוב באקדמיה שלי, כיוון שלא תהיה תלמיד באקדמיה שלי." הוא מחייך, משחק בנוצה שלו, כאילו תם הדיון, ורמוס סתם נשאר שם בעקשנות ילדותית.

"אבל למה?" ההגנות שלו נשברות לפתע, הוא עוצם את עיניו לחסום את הגוש בגרונו. הוא פוקח אותן. "למה? אתה הרי יודע שאני אהיה בעשירייה הפותחת של השנתון שלי. שנינו יודעים את זה. אני אוכל להתקבל לכל תפקיד שרק ארצה. אני חכם, ואתה יודע את זה, כי אתה בעצמך חכם. במה היותי אדם זאב משפיע על אם אתקבל או לא?" הוא הרים את קולו בתסכול. הוא ידע שזו טעות, ושעדיף להוליך את המנהל סחור סחור בדיונים על הליגיטמיות של התקבלותו.

המנהל נשען קדימה, מניח את אצבעותיו על הפורמייקה, משאיר עליה סימנים. הנוצה נשארת תחת האצבע המורה שלו. "כי אתה לא, לופין. היית נכס יקר, לולא היית ממיט חרפה על המוסד הלימודי שלי."

"אני לא! איש לא יצטרך לדעת שאני אדם זאב!" הערה מטופשת, ברור, כי מידע כזה דולף, ושניהם יודעים את זה.

אבל זה לא הוגן, הוא לא צריך, באיזה מין יקום אדם כמוהו ממיט חרפה?

"שב, לופין."

הוא נשאר לרגע עומד, ואז מתיישב על אחד הכיסאות הפזורים. הוא היה רוצה לצנוח ביאוש, אבל במקום זאת הוא מתיישב באלגנטיות תרבותית.

"אתה יודע שלא תוכל להתקבל לכל עבודה שרק תרצה."

רמוס לא ענה. ידו שבה לנעוץ ציפורניים בתוך עצמה.

"תלמד אצלי. תצא עם תעודת הצטיינות. ומה אז?"

רמוס הישיר מבט אל המנהל. "עם תעודת ההצטיינות שלך אוכל להתגבר על הדעות הקדומות המושרשות ביותר, אדוני המנהל."

"קרא לי מר פרוק." המנהל חייך. "אינך יודע דבר על העולם שאתה חי בו."

"אני יודע, אדוני. איש לא ישוש לקבל אותי לעבודה, איני משלה את עצמי. אז איזה סיכוי יהיה לי בלי התעודה שלך?"

ולפתע הוא קלט שחשף את החשש הגדול ביותר שלו מול בן אדם שהוא לא מכיר.

מר פרוק נענע בראשו בעצב אבל בחיוך. הוא מולל את עט הנוצה. "לא אסכן את המוסד שלי למענך."

"פגשת אותי לפני חמש דקות! איך כבר אתה יכול לומר שאני מסכן את המוסד שלך?" הוא שוב הרים את קולו.

הוא הניח את מרפקיו על השולחן. "אדון לופין, אני מצטער. תהיה תלמיד טוב, אבל לא באקדמיה שלי. אני מסרב לסכן את המוסד שלי למענך."

רמוס קם. "וגם יש לך כמה דעות קדומות שאתה מסרב להיפטר מהן." הוא ירה בחוסר שליטה. הוא כעס, ידו דיממה.

המנהל הנהן בחיוך שליו. רמוס עשה את כל מאמציו לשמור את עצמו על אש בינונית. "כן, גם זה." אמר המנהל.

רמוס הסתובב, גלימתו המרשימה והחדשה מתנופפת קלות מאחוריו. הוא ניגש לדלת המשרד.

"נתראה בפעם הבאה," אמר המנהל בשלווה.

רמוס יצא באלגנטיות. את דלת הבניין הוא כבר טרק.

הוא לא חזר לשם.

הוא לא יכל לסבול רצינות כרגע; או לפחות כך נדמה לו, וזו הסיבה שהתעתק לביתו של סיריוס.

הוא דפק, וחיכה.

סיריוס הופיע בדלת, מופתע. "בחייך, ירחוני, תפסיק לדפוק! אני כל פעם בטוח שאיזה זר דופק לי בבית."

רמוס צחק קלות. מעין התנשפות. הוא נכנס.

זה היה קוד מעולה שרמוס עצמו הציע, אבל סיריוס נשמע כל פעם מופתע ומעוצבן מחדש.

הוא ניגש לסלון מימין וצנח על הספה. 

"אתה נראה גמור." ציין סיריוס. הוא הסיר מידיו כפפות דקות, וצנח ליד רמוס.

"אל תשאל," מלמל רמוס, יודע שהוא מגרה את סקרנותו של סיריוס. הוא העיף מבט על השולחן. היה שם מכתב פתוח. רמוס נשען קדימה.

"התקבלת!" חיוך לפתע משך את שפתיו של רמוס. משהו ניצת בתוכו.

סיריוס חייך חיוך רחב ודבילי. "אמרתי לך, היה ברור שאני שם ברגע ששלחתי טפסים." הוא היה מרוצה מעצמו כל כך, שרמוס צחק.

"ג'יימס ג'יימס, חסר התקנה, שגורם לכולנו לצאת ללמוד לפני גיל עשרים. אבל היית שם היום!" סיריוס קפץ לפתע. "איך היה?" הוא שאל בהתרגשות.

רמוס נרפה על הספה ועצם את עיניו. טעם מר מילא את פיו.

"בחייך."

סיריוס שוב צנח על הספה. היתה לו יכולת להיראות בכל פעם שהוא מתיישב כאילו עמד יום שלם. "נו בחייך, רמוס, ברור שהתקבלת."

רמוס פקח עין והביט בסיריוס בחצי שעשוע. "כן, גם אני הייתי חושב, אם המנהל לא היה אומר שאני לא אהיה תלמיד באקדמיה שלו. זה נשמע די ברור."

"נהה… הוא אמר את זה בציניות." סיריוס הביט בו בדאגה. "בחייך, מה כבר אמרת?"

"אני נותן לך שני ניחושים, רך כף."

סיריוס חבט בו באגרוף בכתף. "אמרת, קיבלתי 752 נקודות בכשיפומטרי! והם אמרו, גבוה מדי, אין לך מה לעשות פה."

רמוס צחק. "טעית. עוד ניחוש."

"אממ… קיללת מישהו, ובמקרה הוא יודע אינדונזית והבין מה אמרת."

"טוב, טכנית האשמתי את המנהל בגזענות."

סיריוס בהה בו לרגע. "כל הכבוד! ובגלל זה זרקו אותך?" הוא צחק, את הצחוק הנבחני המפורסם שלו.

"לא. התנהגתי בנימוס ותרבותיות עד שהמנהל בעצמו זרק אותי מכל המדרגות, רך כף."

"אה, אז בגלל זה." סיריוס הנהן בהבנה. "אני אגיד לפיטר לא לעשות את זה, אם הוא באמת ילך לשם שנה הבאה."

רמוס לא צחק. הוא שוב הרגיש גוש בגרונו.

סיריוס הוציא את שרביטו.

"אקספקטו פטרונום!" הוא מלמל, ואז אמר, "אנחנו צריכים עידוד לירחוני, בואו."

שני כלבלבים יצאו מהשרביט שלו.

רמוס שקל למחות. אבל הוא לא עשה את זה.

"טוב, אחי," סיריוס קם. "בוא מכות."

רמוס נענע בראשו.

סיריוס חטף כוס ריקה מהשולחן הנמוך, ומילא אותה במים בהינף שרביט. הוא הושיט לרמוס.

רמוס שתה את המים בלגימה.

"בחייך, אתה יודע שהם כלבים." סיריוס התבונן בו נשען קדימה ומחזיר את הכוס לשולחן. "אתה לא חושב שהם צדקו."

רמוס קפץ על רגליו. הדם רתח בתוכו. "לא, למען השם, אני כועס!" הוא קרא. "אתה יודע כמה השקעתי בזה ו…" מילותיו גוועו. הוא עמד, מתנשף קלות, מול סיריוס, אגרופיו קמוצים.

"אתה מדמם," העיר סיריוס. הוא הוציא את שרביטו.

"אין טעם, זה יפתח שוב," נשף רמוס.

סיריוס החזיר את שרביטו. "אז בוא מכות, ירחוני. תוציא את זה."

"אני כועס מדי בשביל זה." הוא סירב. הוא רצה להרביץ למשהו, ולא רצה להוציא את זה על סיריוס.

דפיקה בדלת, ולילי נכנסה. היא פנתה אליהם, רואה את הכפפות הזרוקות על השולחן, את המכתב הפתוח, הכוס הריקה, הנעליים הזרוקות על הרצפה, ושני הגברים העומדים זה מול זה.

"ג'יימס שלח אותי? הוא עסוק עד מעל לראש כרגע."

סיריוס הנהן. רמוס הוריד את הגלימה, נשאר עם החולצה הלא נוחה.

לילי הציצה בסקרנות במכתב, הולכת לעברם. "מי התקבל? זה קשור, נכון?"

סיריוס איבד ריכוז לרגע. "זה שלי. רמוס לא התקבל."

לילי בחנה את פניו של רמוס. "נו, זה קצת מוקדם."

רמוס עיוות את פיו.

"כי הוא אדם זאב," הוסיף סיריוס.

"אוי, בנ****ת."

רמוס הפנה את מבטו. הוא חש צורך לקלל, אבל לא רצה שיקללו בשבילו.

"זה מגעיל." הודיעה לילי. "יש לך תעודה טובה יותר מכולנו. דמבלדור כתב לך את המכתב המלצה הכי ארוך שראיתי שהוא כתב אי פעם!"

אבל זה היה בגלל שדמבלדור ידע, כמו רמוס, שאין לו באמת סיכוי.

איפשהו, הוא ידע שזה מה שיקרה. ומשהו בו כעס, קצת, על ג'יימס, ואולי גם על סיריוס, שהכריחו אותו להאמין בזה.

לילי סבה ונעצה בו מבט. "תוציא את זה, רמוס."

רמוס כמעט צחק. "אני לא רוצה להוציא את זה עליכם."

"טוב, אז אני אעשה את זה!" קראה לילי. "אתה התלמיד הכי טוב שיצא מהוגוורטס השנה, ומעיפים אותך מהאקדמיה שכולנו התקבלנו אליה רק בגלל תירוץ טיפשי!"

"פחדנים," הוסיף סיריוס. "הם יודעים שתהיה תלמיד מעולה. הם יודעים טוב יותר מכולנו מה הם מפסידים, הנבלות האלה."

"אני השקעתי בזה שנים!" קרא לפתע רמוס. "אני לומד ומשקיע כי אני יודע שאני חייב להיות מצטיין כדי להתקבל, והם זורקים לי את זה בפרצוף! בזבזתי בשביל זה שנות נעורים יקרות, כדי שירקו לי בפרצוף! למה, למה לכל הרוחות אני נחשב לממיט חרפה על אקדמיה, שבכל מצב אחר אני אהיה התלמיד המצטיין זה שנים, אולי, אוף!" הוא צנח על הספה. הרוח חבטה בו חזק ויצאה ממפרשיו לסירוגין.

לילי פנתה למטבח. "איפה אתה שומר את הבקבוקים שלך, רך כף?"

אחרי כמה כוסות רמוס הצליח לשכנע אותם שהוא בסדר, ועזב.

הוא התעתק שוב, ודפק על הדלת. "טוק טוק," הוא אמר בשקט.

"מי שם?"

"רמוס."

"רמוסמי?"

"לא במצב רוח לבדיחות, אנני, מצטער."

אן פתחה. "אמא כאן," היא אמרה בשקט.

הוא נכנס. אמא אכן היתה שם, ופניה אורו למראה רמוס. "ברוך הבא," היא אמרה.

"ברוכה הנמצאת," הוא ענה בקול. "איפה ג'ון?"

"אבא עובר בקדוש מנגו אחרי העבודה, ואחר כך יבוא לכאן, או שאני אקח את אמא הביתה," השיבה אן. היא משכה כיסא מעץ מתקלף והניחה על השולחן צלחת עם כמה פרוסות.

רמוס התיישב.

"מצב רוח מזופת?" שאלה אן באימהיות.

רמוס התיישב והניח את ראשו בין ידיו. "ז'ו נה פאס אטה אקספטה," הוא לחש.

לא התקבלתי, הוא אמר בצרפתית.

דמעות הרטיבו את כפות ידיו.

אן כרכה סביבו את ידה.

הוא לא כעס, הוא לא רצה לכנות את המנהל בשמות. בעולם קרוב מאוד, הוא חיבב את המנהל הזה. והוא ידע שהוא הורס את זה לג'יימס וסיריוס.

הוא רק רצה לשבת בסלון של אחותו, ושהיא תשב לידו ותחבק אותו, כי היא יודעת.

...תגובות. כי אני אוהבת את הפאנפיק הזה יותר מכל אחד אחר, ואני רוצה לשמוע מה דעתכם עליו.