לאבד את עצמך

"היילי קומי מהמיטה ותתלבשי, אנחנו יוצאים!" קולו של אבי מעיר אותי מחלום, חלום טוב, אבל אני לא מצליחה להיזכר בו כרגע... משהו-משהו-שיעורי-פיתוח-קול-משהו-משהו-זכיה-משהו-משהו-צפרדעים.
במאמץ אני קמה מהמיטה הנוחה שלי ומחפשת את צלחת הפירות הקבועה שאמורה לחכות ליד המיטה שלי כל יום שבת, אין.

לאן האוכל שלי נעלם? אני רעבה!

אני יודעת מה אתם חושבים, אני ילדה מפונקת.. אז הנה הקטע - אני כן. מודה בזה. גאה באשמה. הי, אני היילי פיצ'ס ואני ילדה מפונקת. רוצים שאני אצעק את זה יותר חזק? נופ, אין לי כוח.

"לאן הולכים?" אני נאנקת וקמה מהמיטה לנעליי בית חמימות, אני יורדת לסלון ומוצאת את אבא שלי לבוש ומוכן ליציאה, "היילי למה את לא לבושה?" הוא נראה מופתע, כאילו אנחנו יוצאים לתחרות של החיים שלי ואנחנו מדברים עליה חודשים מראש.

לפני שאני מספיקה לענות הוא צביע למעלה "תעלי ותלבשי בגדי ספורט, אנחנו מאחרים" אין לי זמן לשאלות אז אני ממהרת לעלות למעלה, ללבוש גופיה שחורה ומכנסיים קצרים שחורים, אין לי זמן לאיפור אז אני רק לוקחת שפתון ומעיל וחוזרת למטה.

אבא גורר אותי לטסלה שלו ואנחנו יוצאים לנסיעה של.. "שלוש שעות?" אני בוהה ב-ג'י פי אס באי אמון, "לאן אנחנו נוסעים, אילת?" 

אבא מסתכל עליי באי-אמון "היילי, היןם אנחנו נוסעים לאודישן שסיפרתי לך עליו" אני מתבלבלת, "איזה?"

אבא שלי מנענע בראשו בתסכול, "בגלל שאת כל כך מוכשרת בשירה הצעתי לך להירשם לאודישן ללהקת פופ, זוכרת? ה'תוכנית ריאליטי'? מתוך אלפי בנות ובנים שנרשמים 20 נערים יעברו לריאליטי ומתוכם רק חמישה יהפכו להיות להקה"

"הדבר הזה של ההישרדות?" אני עושה פרצוף חמוץ, "זה שבשבילו נתת לי ללכת עם ירדן להופעה של נועה קירל? זה שאין סיכוי שאני אתקבל אליו?" אבא שלי מהנהן ואני מוציאה שפתון ומתחילה למרוח, "שיהיה"

אז בסוף כן מסתבר שאני נוסעת לתחרות חיי שאנחנו מדברים עליה - אבא שלי דבר ואני בטלפון - חודשים.

כשאנחנו מגיעים לבניין המיועד באילת, השעה כבר 12:30, המקום מלא בבני נוער בחטיבה ובתיכון, ולכן אני מרגישה יחסית בנוח, כי אני בת 16.

אני רואה אנשים עם שיער צבוע בירוק, אנשים שלובשים בגדים חושפניים וקצרים, למרות מזג האוויר, אנשים שמתאמנים על צעדי ריקוד שבקושי אפשר לזהות אותם מרוב המהירות, ועוד המון.. זה לא נראה לי המקום בשבילי...

"היי" אני קופצת בהפתעה כשנערה שנראית בחטיבה ניגשת אליי בצעדים נינוחים, "אני טז מונטורו, אני בת 14 ואני נבחנת לאודישן של הראפ, ואת?" אני נאנחת, איפה ירדן כשצריך אותה? אני לא טובה בלגרש קטינים!

"הי.. אמ" אני משתעלת, במחשבה שניה, בני ברית יעזרו לי כאן, ואני רוצה להיות חברה של סלבריטאים לעתיד.. "אני היילי פיצ'ס, אני בת 16 ונבחנת לשירה.." אני מנסה להמשיך את השיחה וסורקת אותה "ממש אהבתי את השיער שלך"

שיערה הבלונדיני היה צבוע בקצוות בורוד ונחתך בצורת קארה, היא מושכת בכתפיה, "שלך סתמי מידי" אני מרכינה את ראשי ומתחילה לפתל קצווה חומה משיערי הארוך, וואו, הבחורה הזאת לא מפחדת להביע את הדעות שלה..

כאילו היא קראה את מחשבותיי, טז משלבת את ידיה ואומרת "אני קשוחה, יותר ממך, זה בטוח." מבטה יורד אל השפתון שאני עדיין מחזיקה בידי "אני לא חושבת לפני שאני אומרת מה דעתי על אנשים, למי שיש בעיה עם האישיות שלי שיתחפף לי מהעיניים" אני נושפת, איך יש לילדה חברים בחיים? התנהגות כזאת תוציא אותה לא רק מחיים חברתיים אלא גם מעבודות ואודישנים..

כמו זה.

עם התנהגות כזאת איזה סיכוי יש לה לעבור?

רגע, אז למה אני עדיין מדברת איתה?

לא מדברת עם בנות שקטנות ממני בשתניים וחושבות שהן קשוחות.

"הגיע הזמן שאני אתחפף לך מהעיניים" אני מחייכת אליה חיוך מזויף ומתוק לפני שאני מסתובבת והולכת, באמצע הדרך ללא יודעת איפה אני קוראת אליה "את לא חייבת לכעוס כל הזמן יא מוזרה!"

אני מאיצה את הקצב שלי ומחפשת את אבא שלי, אבל הוא כבר עזב מזמן.

אני פונה סביב להסתכל בזמן שאני הולכת ונותנת לרגליי לסחוב אותי אל האסון הבא שלי, כל עוד טז תחשוב שאני פופולרית ויש לי חברים, אני לא אגיע למצב מביך.

אני מגיעה אל חבורה של 4 נערים בערך בני גילי. אני מצטרפת אליהם "תעמידו פנים לכמה דקות שאני חברה שלכם, סבבה?" אני לוחשת להם.

"תשלמי לנו" אחד הבנים מגחך, מעיף קצוות שיער בלונדינית מפניו. אני מזעיפה אליו מבט אבל מחלקת לכל אחד שטר של 20 ש"ח.

"כרגע ביזבזת עלינו 80 ש"ח. מה, את עשירה או משהו? זה הקטע שלך?" שאל נער אחר. אני מושכת בכתפיי, אני לא רוצה שהם יחשבו שאני עשירה מפונקת, למרות שזה לגמרי מה שאני, משום מה אני מרגישה צורך מסוים להשתלב, וכדי להשתלב בחברת בנים כמוהם צריכים להתנהג אחרת.

נער אחד עם שיער חום פרוע ועיניים ירוקות הוריד את ז'קט העור שלו (שנראה לגמרי מתאים לאופנוען, מעניין אותי איפה הקסדה שלו). "אני טיילר" הוא הצביע על הבלונדיני, זה שאמר לי לשלם. "זה אדם, אבל כולנו קוראים לו שניצל" אדם\שניצל הזעיף את פניו אבל לא אמר דבר.

טיילר הפנה את ראשו את אחד האחרים, נמוך יותר עם שיער שתני קצוץ "זה בן, הוא.. קיים. והאחרון-" הוא הפנה את ראשו אל מי שנראה כמו המנהיג, גבוה, נראה כמו bad boy, עיניים כחולות ושיער שחור קצוץ. "זה אית'ן. הוא, כאילו, המנהיג שלנו"

"ברו, למה עשית לה היכרות? ממילא עוד שניה היא תלך, זה למה היא שילמה לנו." אדם אמר.

טיילר פתח את הפה אבל אני עניתי במקומו. "אמר מי שכולם קוראים לו שניצל. אני גם בטוחה שיש סיבה הגיונית לשם, לא חושב? אולי משהו מביך..? וחוץ מזה, איך אפשר לקרוא לך שניצל, כשאפילו את הציפוי אתה לא שווה? אתה רק מביך את עצמך. אני מציעה לך לשתוק" שאר הבנים שרקו ועשו קולות "אווו" מעצבנים.

טיילר הרים יש לכיף ואני בשמחה נתתי לו. חייכתי אל אדם מין חיוך מעצבן כזה ונהניתי לראות אותו מזעיף פנים, אבל מה הוא כבר יכל להגיד? החברים שלו נהנו להשפיל את אותו והיה ברור שהם בצד שלי.

"אז, למה אתם כאן? למה נרשמתם?" אני שואלת, "אנחנו עושים ראפ, זאת סוג של המומחיות שלנו" אית'ן עונה לי, "ואת?" אני מושכת בכתפיי ומסמיקה "אני שרה" רציתי להישמע מגניבה אבל לא יכולתי, שירה הייתה תחום ההתמצטות היחיד שלי.

באותו הרגע הבנים נקראו לאודישן ואני נשארתי שם, מחכה.