חוקיה לא זרים לך, גם לא לי - מתורגם

היה זה אחד מאותם אחרי-צוהריים שטופי שמש, שעשו את עונת האביב בפריז כה מהנה.  

מרינט טלטלה את סל הפיקניק שלה בשמחה בעודה הולכת לכיוון פארק שאן דה מארס. היא רצתה שהם ייפגשו בגני טרוקדרו, אך אליה יירטה את הרעיון בטענה שמרינט לא תצליח להתרכז מרוב שתתעורר בה השראה.

החברה הכי טובה שלה לא ממש טעתה.

וכך בצעד קליל וחיוך על פניה מרינט זיהתה את המצטרף הראשון לארוחה שלהם בחוץ, אדריאן. היא נופפה לו בשמחה בעודו מזהה אותה והולך לכיוונה.

"אני מקווה שלא חיכית כאן הרבה."

אדריאן הניד בראשו. "הגעתי לכאן רק לפני כמה דקות. עוד לא ראיתי את אליה או נינו."

"יופי זה נחמד ואני בטוחה שהם יגיעו לכאן תוך זמן קצר," היא אמרה לנער הבלונדיני בחיוך. קולה היה ברור ומילותיה לא הסתבכו. לא, מרינט לא התגברה על ההתאהבות שלה, אם כבר היא גדלה.

"אני חושב שמצאתי מקום טוב," אמר אדריאן והוביל אותה למקום שבו כבר פרש שמיכה על הדשא.
 מרינט התכופפה לעבר הבד והניחה את הסל.

"שנתחיל להתארגן עכשיו, או שנחכה להם?" מרינט שאלה בעודה דוחפת קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. זה הרגיש מוזר להיות איתו בחוץ לאור יום ולעשות משהו רגיל ונורמלי כמו פיקניק.

"בואי נתחיל. אני בטוח שהם יגיעו בקרוב," אמר אדריאן בחיוך בעודו מושיט את ידו באיטיות לפתוח את הסל.

מרינט צחקקה כשעשה זאת. "אתה פשוט רוצה את המאפים לעצמך."

"את לא טועה," הוא הודה, מביט בה עם ניצוץ בעיניו הירוקות.

"קח רק אחד בינתיים," היא אמרה לו בעודה נשענת קדימה להוציא את הכריכים שהיא הכינה.

"רק אחד? נו באמת חיפושיתוש, יש כל כך הרבה!" התלונה הקלילה של אדריאן היתה מלווה בהחזקת מאפה בכל יד לשם הדגמה.

מרינט לא חשבה, היא פשוט נשענה וסתמה את שפתיו באצבע יחידה. "מה סיכמנו?"

פניו של אדריאן האדימו עדיין בזמן שמרינט התיישבה בחזרה.

"אה, בלי... בלי זהות סודית בציבור."

מרינט הנהנה והבינה באיחור מה היא עשתה, וזה גרם לפניה שלה להתחמם ולהסמיק.

"אבל באמת, אין לידנו אף אחד."

"אנחנו עדיין צריכים להיזהר," מרינט ענתה כמעט בלחישה, מביטה מטה כאילו היא חיפשה משהו בסל.

"רגע, אם אין אף אחד בסביבה, זה אומר שאני וטיקי יכולים לצאת?" ראשו הקטן והכהה של פלאג הציץ מתוך הבגד העליון של אדריאן.

מרינט הביטה סביב בחשש כדי לוודא שבאמת לא היה אף אחד בסביבה. לא היה, אך זה בכל זאת היה פארק פתוח שאנשים יכולים להלך בו בחופשיות.

"לא, אתם לא יכולים להיות בחוץ!"

"אל תדאג פלאג," טיקי אמרה בצחקוק, ראשה מציץ מתוך התיק הקטן של מרינט. "סל הפיקניק גדול מספיק. אנחנו יכולים להיות שם עכשיו כשהוציאו את האוכל."

מרינט עדיין חששה, אך הקוואמים היו זריזים וחשאיים כשעפו לתוך הסל. בזמן שמרינט הוציאה משקאות הפלאפון שלה צלצל. היא הושיטה לאדריאן שני בקבוקים של גזוז כדי לקחת את הפלאפון שלה ולענות.

"אליה? איפה את?"

"מצטערת אחותי, הייתי צריכה להתקשר קודם! אני תקועה עם האחיות שלי לזמן ארוך מהצפוי."

מרינט עשתה פרצוף וקמה על רגליה כדי להסתובב.

"אליה! ארבעתנו תכננו את זה כבר שבועות!"

"אני יודעת, אני יודעת! אני אפצה אותך ואת אדריאן אחר כך, מבטיחה!"

"מה לגבי נינו?" מרינט שאלה, מתחילה לחשוד. היא העיפה מבט לעבר אדריאן שהבין את הרמז ושלף את הפלאפון שלו כדי לשלוח הודעות לחבר הכי טוב שלו.

"יש לי דרכים אחרות לפצות אותו כידוע לך."

"בסדר, בסדר! אני הולכת ליהנות מהיום היפה הזה. אני מקווה שאת תקועה בפנים," מרינט אמרה בלי נקמנות אמיתית.

"אם רק יהיה לי מזל. אני צריכה לנתק אבל סמסי לי אחר כך."

אחרי שאמרו להתראות, מרינט ניתקה והסתכלה על אדריאן שהזעיף מבט לעבר הפלאפון שלו. כשהביט בה הוא חייך חיוך ממיס לבבות והושיט לה בקבוק פתוח של משקה מוגז.

"הוא טוען שיש לו בעיות בעריכת שיר ושהוא לא בטוח כמה זמן זה ייקח."

"ברור שאין לו זמן," מרינט אמרה, משועשעת אך מתוסכלת בגלל חבריה, והיא הניפה את ידה כדי להבהיר את כוונתה.
זאת היתה טעות, כיוון שהמשקה, שממנו עדיין לא לגמה, היה מכוון בדיוק לעבר הידיד והשותף שלה.

המשקה, חום כהה בטעם דובדבן, לא נגע בשיער של אדריאן למרבה המזל, אבל הוא כן נשפך בדיוק על החזה שלו לפני שמרינט הספיקה ליישר את הבקבוק. הנזק נעשה.

"אוי לא... אני כלכךמצטערת!"

אדריאן קם מהשמיכה, הסיר את הבגד העליון שלו והסתכל על החולצה שלו שספגה קצת פחות נזק.
הוא התחיל להוריד אותה ומרינט, שכבר היתה במצב של פאניקה, הרגישה את טמפרטורת הגוף שלה מזנקת כשראתה את שרירי הבטן השזופים של אדריאן, כבר לא מוסתרים בבד.

בראשה היא תהתה למה זה משך את תשומת לבה. היא נלחמה לצדו כששניהם בחליפת על צמודה כבר יותר משנה, אם כי רק לאחרונה גילתה שזה היה אדריאן.
בכל זאת, ברור שהיו לו קוביות ממש ממש מרשימות! גם בלי להיות החתול השחור הוא התאמן הרבה!

"אולי נוכל לכבס את זה ביד," אדריאן הרהר בקול, והחזיר את תשומת הלב של מרינט לבעיה הנוכחית.

"למה שלא נלך לחפש מים? צריכה להיות פה ברזיה או משהו," היא הציעה בזמן שהוא הרפה מבד חולצתו למרבה המזל.

 אדריאן הסכים ותוך רגע שניהם חיפשו ביחד מים כדי לשטוף את הכתמים מהבגדים של אדריאן.
מרינט התנצלה שוב ושוב בזמן שהם הלכו אבל אדריאן פשוט הניד בראשו וחייך. הוא לא דאג במיוחד לגבי הבגדים שלו וחשב שזה יהפוך לסיפור מצחיק לספר מאוחר יותר.

"אני לא מתחרטת," אליה אמרה בעוד היא ונינו הלכו יחדיו לעבר פארק שאן דה מארס.
"אף אחד מאיתנו לא שיקר. רק מתחנו קצת את האמת."

"אבל את באמת חושבת שזה הכל? פיקניק אחד חצי רומנטי ובום הם יוצאים רשמית?" נינו פקפק.
הוא רצה להאמין שזה יכול לקרות, אחרי כל המבוכה שהיתה בין אדריאן ומרינט בזמן האחרון.
היה גרוע מספיק כשמרינט היתה דלוקה על אדריאן והוא בחוסר מודעות לכך היה מוקסם מהחיפושית, עכשיו אלה היו שניהם שדלוקים זה על זו ואין שום סיכוי שהם לא היו מודעים לרגשותיהם.

"לצערי אין לי כלוב פנתרים פנוי," אליה חייכה ונינו צחקק לצדה. התקרית ההיא היתה עניין של מזל, גם אם נגרמה בעקיפין בגלל אקומה והחיפושית.
הם הלכו במרחב הירוק וקיוו למצוא את חבריהם. אולי למצוא גם הוכחה שהתכנית המאולתרת שלהם נשאה פירות, אז הם לא התקשרו כדי להגיע אליהם.

מה שהם לא ציפו לראות היה אנשים שרצים לעברם וצורחים. מה שאמר דבר אחד.

"אני חייבת לתעד את זה לבלוג החיפושית."

נינו נאנח, אבל הבין שהדבר שעליו לעשות היה להישאר ולהשגיח על אליה כשהיא שלפה את הפלאפון שלה וסרקה את האזור בחיפוש אחר אקומה. נינו שמר שאנשים לא ירמסו אותם.

במרחק לא גדול דמות באדום התקרבה אליהם. נינו שחרר חצי נשימה לפני שהבין כי זאת לא היתה החיפושית. הקורבן לאקומה נראתה כמו כיפה אדומה מעוותת, שגם החזיקה סל פיקניק.
נינו איחר להבין שהם היו חשופים מדי והאקומה ראתה אותם.

מדלגת על האוויר, האקומה עצרה לפניהם, מביטה בהם בסקרנות. אליה הרימה את מבטה מהפלאפון אל הילדה הקטנה.

"אה, הי... אליה כאן מבלוג החיפושית. התרצי לספר לצופים למה הפכת למרשעת?"

זה היה מתוך מצוקה. זה היה חייב להיות. אבל בכל זאת נינו לא הצליח לשמור על פה סגור כשחדל לבהות באימה באקומה ופנה אל חברתו בתסכול עמוק.

"אוי ויי זמיר! את לא יכולה לשאול אנשים למה אקומה השתלט עליהם!"

"למה לא? שאלתי אותך," אליה השיבה.

"לא תוך כדי שנשלטתי על ידי אקומה," נינו הזכיר לה.

 הוויכוח לא זכה להגיע אל סופו, כי כיפה אדומה הוציאה שני אגוזים מהסל שלה והשליכה על הזוג המתנצח, שהפך לזוג סנאים מתנצח.

"זה לא טוב," אדריאן אמר, שוכח מהחולצה הלחה שלו.

מרינט הנהנה בהסכמה כשאחרון עוברי האורח חלף על פניהם. "אנחנו צריכים לשנות צורה ולטפל בזה."

"נכון. פלאג!" אדריאן קרא.

"טיקי, נק—רגע, הם עדיין בסל!" מרינט נזכרה שלאף אחד מהם לא היה הקוואמי לידו.

"איזה יופי, אנחנו מתקרבים לאקומה בלי הכוחות שלנו," אמר אדריאן והעביר יד בשערו.

"מספיק להתבכיין," מרינט אמרה, חובטת בו קלות בידה. על הקוביות בבטן שלו ליתר דיוק. קוביות ממש ממש מרשימות. "להתרכז!"

"כן, נכון," אדריאן הסכים איתה, מעט מבולבל בעודם מתקרבים בזהירות לשמיכת הפיקניק. למרבה המזל האקומה לא היתה בסביבה. למרבה הצער השמיכה היתה מעוכה והסל היה הפוך.

"טיקי?"

"פלאג?"

שני הגיבורים הצעירים הסתובבו בחיפוש אחר הקוואמים, תחושת הפאניקה גוברת כשהשניות חלפו.
הם התרחקו מהשמיכה בעודם קוראים בלחישות רמות, מנסים שלא למשוך תשומת למקרה שהמקום לא היה נטוש כפי שנראה או חמור מכך, שהאקומה חזרה בכיוון הזה.

לבסוף מרינט שמעה קולות חרישיים בין העצים גזומי הענף, ולפני שהתכוננה לסכנות אפשריות, שני כתמים צבעוניים עפו מתוך עץ.

"מרינט!"

"טיקי, פלאג, שניכם בטוחים. איזה מזל." מרינט חיבקה את הקוואמים.

"אדריאן, בוא לפה!"

"האקומה המטופשת הרסה ארוחה שאין בה פגם," פלאג התלונן בזמן שאדריאן רץ לכיוונם. מרינט חייכה אליו בהקלה על כך שכל הבלגן ייגמר בקרוב, כשדמות מוצללת ריחפה מבין העצים לעברם.

"איזה זוג מקסים אתם," האקומה אמרה במתיקות מזויפת לפני שהשליכה תפוח לעברם.

אדריאן היה מהיר כשבריר יותר ממרינט, והוא הפיל את שניהם לארץ, גורם להם להתגלגל לתוך שיחים.
הם עצרו את נשימתם וניסו לגלות אם האקומה התכוונה להתקרב כדי לבצע מה שהתכוונה בעזרת התפוח, אך משלא שמעו דבר אדריאן קם בזהירות מעל מרינט.

"תודה," היא לחשה אליו כשהציץ מתוך העלווה כדי לוודא שהאקומה הלכה.

"על לא דבר חיפושית שלי," אדריאן אמר והסתובב, לקח את זרועה ונישק את גב ידה.
חתול שחור עשה זאת פעמים רבות, ובעוד מרינט לא היתה יכולה לטעון שזה לא השפיע עליה, היו לה בדרך כלל עניינים אחרים להתמקד בהם,
ועכשיו זה היה מאוד מאוד שונה כשאדריאן נישק את ידה החשופה. נראה שגם הוא הבין את זה כשהביט בעיניה, והידק מעט את אחיזתו בידה.

"אוי א ברוך," מלמל פלאג.

"מרינט! אדריאן! אקומה! אל תשכחו!" טיקי הזכירה להם בקול צייצני.

הם התנתקו, שניהם מגמגמים התנצלויות זה לזו ולקוואמים לפני שנרגעו מספיק כדי לשנות צורה.
לקח לחתול שחור ולחיפושית זמן להבין שהיו צריכים שם אנשים שמתחבאים, ובכל זאת בכל מקום שבו הלכו בפארק שאן דה מארס הם ראו רק חיות.
בהתחלה הם לא התייחסו לכך עד שראו שאף אחת מהחיות לא התאימה לעיר. ניצים במקום יונים, הרבה איילים, ואפילו משפחה של דובים.

"חיפושית, חתול שחור, תנו לי את המופלאים שלכם, או שתחיו בעצב ועוני עד עצם היום הזה!"

האקומה, שנראתה כילדה צעירה בברדס אדום ונושאת סל פיקניק קראה לפניהם, מרחפת מעט מעל האדמה.

"או מה? את תנשפי שוף שף והמופלא עף?" חתול שחור התחכם בזמן שחיפושית התגנבה הצדה, סומכת על השותף שלה שיסיח את דעתה.
ההתבדחות עשתה את העבודה וגרמה לאקומה להתמקד בחתול.
זה לא אומר שהקרב היה קל, אבל בזכות עבודת צוות חיפושית הצליחה להשיג את הסל שבו התחבא הפרפר, שאותו טיהרה.
אחר כך היא השליכה לאוויר את קמע המזל שלה, ספוג אדום עם נקודות שחורות ("איפה זה היה קודם כשהייתי צריכה אותו?") וכך כולם חזרו למצב האנושי הרגיל שלהם.

 גם הילדה התאחדה עם סבתה שאיתה היא רבה קודם על בריאות ובחירת מזון. כל אחת שמחה שהאחרת היתה בסדר. אחרי "תנ/י אגרוף" הגיבורים התרחקו משם.

"טוב אחרי כל זה התיאבון שלי רק התגבר," אדריאן אמר כשהם הלכו בחזרה לכיוון הפיקניק שלהם, יודעים שהכל חזר לקדמותו והאוכל שלהם אמור להיות שם, כבר לא הרוס.

"טוב, חתלתול, אתה יכול לקבל שני מאפים," מרינט אמרה בצחקוק שגרם לאדריאן לחייך אליה ולכרוך את זרועו סביב כתפיה.
היא הביטה בו וחייכה בחזרה, מרגישה כאילו היא יכולה להיעלם בתוך עיניו.

"אז כאן שניכם."

ומרינט מעדה וכמעט לקחה איתה למטה את אדריאן. לאחר ששניהם התאוששו, אדריאן ומרינט הסתכלו וראו את נינו ואליה מנופפים להם ליד שמיכת הפיקניק.

"איך... מתי אתם...?" מרינט ניסתה ונכשלה להתגבר על ההפתעה. וחמור מכך, זרועו של אדריאן כבר לא היתה על כתפיה.

"שנינו סיימנו עם העניינים שלנו ונפגשנו בדיוק לפני מתקפת האקומה," הסבירה אליה.

"נפגענו מכיפה'לה, וכשהכל נגמר היינו בסביבה וכמובן זיהינו את האוכל של דופן צ'אנג, אז חיכינו לכן. איפה הייתם, אחים?"

מרינט ואדריאן החליפו מבטים, ואז הביטו בחבריהם. "עשינו הליכה," הם אמרו יחד.

אליה ונינו מצמצו בהפתעה אך לא ניסו להשיג הסבר נוסף.
תוך זמן קצר ארבעת החברים התמקמו על השמיכה וחלקו אוכל בזמן שהאזינו לשירים משנות השמונים שנינו ניגן ברמקול נייד בשביל 'תחושת נוסטלגיה'.

כששיר מסוים התחיל להתנגן אדריאן צמצם את עיניו לעבר ידידו. "אתה מנסה להטריל אותנו?"

"מה?" נינו מצמץ בבלבול.

מרינט התחילה לצחוק. "אדריאן, זה משנות השמונים!"

"אה, שכחתי שזה שיר רגיל לחלוטין," הוא הודה בביישנות. מרינט המשיכה לצחוק כשהיא העבירה לו משהו לאכול אחרי המאפה השני.

למקרה שתהיתם, זה השיר:

https://youtu.be/dQw4w9WgXcQ?si=l5L7y_rh4I11iimc

אחד באפריל שמח!