חיים כפולים

בקדוש מנגו, בבוקר שגרתי, המסדרונות הארוכים והקמורים געשו בהמולת תמידית. גלימות ירוקות-לבנות, עשויות בד משי דק שרשרש קלות עם כל תנועה, רפרפו בין עמודים עתיקים שעליהם חרוטים סמלים זוהרים. באוויר עמד ריח קל של שיקויים מרפאים מהולים בניחוח עדין של פרחים טריים שהונחו באגרטלים לאורך הקירות. קולות לחשושים נרגשים, מלאי תקוות ותפילות שקטות, נשאו בחלל.

במלתחה הקטנה, מול מראה סדוקה במסגרת כסף דהויה, עמדה תיאה. היא הידקה את שערותיה הכהות והמתולתלות בעזרת סיכת שיער פשוטה מעץ מגולף. קרן אור חלשה חדרה מחלון קטן וחשפה לרגע את נקודת החן הזעירה שמאחורי אוזנה, סימן ההיכר שלה.

"פרן תתחיל להשתגע אם לא אגיע בזמן," מלמלה לעצמה, וחיוך קטן ומשועשע עלה על שפתיה. היא ידעה שחברתה הטובה כבר ממתינה לה במחלקה, בוהה בשעון חסר הרחמים, ובידה רשימת מטלות ארוכה כרגיל, כתובה בכתב יד נוקשה על קלף עבה. היא נעלה בזריזות את מגפי העור הרכות שלה, הרגישה את משקלו המוכר של השרביט בידה, ונעלמה ב"פופ" שקט ומעט אבקתי של העברה ממקום למקום, היישר לתוך הכאוס המאורגן של מחלקת הפציעות הקשות.

המחלקה היתה ככוורת רוחשת. מיטות מרחפות עשויות בד לבן מתוח נישאו באוויר, ועליהן שכבו מטופלים חבולים ושותקים. חלקם נאנקו חלשות, פצועים ממגע עם חפצים מכושפים בעלי כוונות זדוניות, ואחרים סבלו בשקט ממחלות קסומות נדירות שרופאים אחרים לא הצליחו לפצח. פרן, כמובן, כבר היתה שם. גלימתה הירוקה-לבנה התנפנפה בזעם קל סביב קרסוליה, והבעת פניה החדה היתה חיוורת ומתוחה כמו מיתר קשת. קמטים דקים נחרשו בין גבותיה המורמות.

"איפה היית?" שאלה בקול סדוק מעט כשתיאה חצתה את המחלקה המוארת באור קריר של פנסי קסם מרחפים לעברה.

"פה," ענתה תיאה בקול רגוע ובחיוך קל שהצליח תמיד להרגיע במעט את פרן. "כרגיל."

"כרגיל, אה?" פרן הביטה בה בעיניים חודרות, בוחנות כל הבעה בפניה. היא הצביעה לעבר קצה החדר. "יש לך מיטה 14 לטפל בה. ואל תשכחי, פגישת הצוות ב-11, הפעם האחרונה שאיחרת כמעט עלתה לנו בדו"ח חמור מהמנהל."

תיאה נאנחה קלות, חיוכה לא נמוג, ופנתה לעבר המיטה שהוקצתה לה. היא הריחה באוויר ניחוח חריף של שיקוי הרגעה. שגרת יומה היתה ברורה ומוכרת: לבדוק את הדופק, לאבחן את מקור הכאב, לרפא את הפצע או המחלה בעזרת שיקוי או לחש פשוט – ולעבור אל המטופל הבא, בלי להתעכב יותר מדי על העצב והסבל.

תיאה עברה בין המיטות, קצה שרביטה מאיר באור כחלחל חלש כשנגע בעדינות במטופלים. אישה זקנה, שפניה היו מכוסות פרווה רכה והיא השמיעה יללות חתול חלשות, הפכה לחתול זקן ושמן במיוחד בעקבות קללה לא מוצלחת של קוסם חובב; גבר צעיר, ששיערו סומר והוא רעד קלות, התחשמל משיקוי תקול שהכין בעצמו – כולם זכו למבטה החומל ולטיפול המסור שלה. היא התמקדה באדם שנראה כמי שספג שריטה ארוכה ואדומה מזוג גזיזוני דרקון, ובנגיעת קסם קלה, מלווה בלחש שקט, שחררה את הכאב המייסר מפניו המעוותים.

אבל המפגש שלה עם הילד הקטן, ג'יימי, ששכב חיוור מתחת לשמיכה דקה וצמרמורות קלות רעדו בגופו, הוא שהזכיר לה שוב למה היא בחרה להיות כאן. הילד הביט בה בעיניים גדולות ודומעות, פניו חיוורות וקטנות. על מצחו הופיעו טיפות זיעה דקיקות. "זה יכאב?" הוא שאל בקול חלש ורועד, שפתיו יבשות וסדוקות. הוא החזיק בידו בחוזקה בובה דהויה של דרקון קטן.

"מובן שלא," אמרה לו בקול שקט ומרגיע, והניחה יד קלה על ידו הקטנה. "אבל אני מבטיחה לך, עוד רגע קט תרגיש הרבה יותר טוב." היא שלפה מכיס גלימתה סוכריית דבש קטנה ועטופה בנייר כסף מבריק והושיטה לו. חיוך חלש הופיע על פניו של הילד כשהוא לקח את הסוכרייה.

היום הארוך והמתיש הגיע לסיומו, ותיאה מצאה את עצמה יושבת לצידה של פרן בחדר ההפסקות הקטן והחמים. אור חמים של מנורת קיר עתיקה האיר את החדר. פרן לגמה באיטיות מהתה החם שלה, אדים דקים עלו מספל החרסינה הדהויה, ומבטה נותר מודאג גם אחרי שעות העבודה הרבות.

"אנחנו עובדות כל כך קשה," אמרה לבסוף, נשענת לאחור על כיסא העץ הישן שחריקותיו היו מוכרות לשניהן. "והעולם עדיין מלא בסבל בלתי נתפס."

"נכון," ענתה תיאה בשקט, מביטה לעבר החלון הגדול שממנו נשקף גן מטופח לאור ירח חלש. "אבל אני מניחה שזה לא אומר שאנחנו צריכות להפסיק לנסות לעזור, בכל דרך שאנחנו יכולות."

פרן חייכה אליה חיוך עייף אך אמיתי. "נראה לי שאני מתחילה להבין אותך, תיאה. באמת."

תיאה רק חייכה חזרה, חיוך קטן ומסתורי, יודעת שבתוך תוכה קיימים רבדים של אישיות וניסיון שגם פרן, חברתה הקרובה ביותר, לעולם לא תוכל להבין באמת.

		הפרק הבא