הארי פוטר בן ארבע אצל הדרסלים

כל הזכויות לג'יי קיי רולינג

זו פעם ראשונה שלי אני אעלה בקביעות

הפעוט הקטן שעבר התעללות 🧸💉🏥🩺🍑

העולם של הארי היה כה קטן וחשוך, ככה זה כשחיים בארון שמתחת למדרגות. כל מה שידע היה את הביקורות הקרים, את הדממה שעטפה אותו ואת העיניים האדומות מהבכי. כל פעם שנשמעו צלילים של רוחות רעות בחוץ, היה נבהל עוד יותר, ובוכה. ובלי כל שמץ של חיבה או רגישות, דוד ורנון ודודה פטוניה דרסלי היו רואים אותו, הקטנטן, ולא רואים בו שום דבר חוץ מכאב.

כל הזמן הזה, הארי היה רק הילד הקטן הזה, שמסיים יום אחרי יום עם לב שבור וידיים מלוכלכות מהמטלות ששום ילד לא צריך לעשות. האוכל כמעט תמיד היה לא מספיק, ובדרך כלל היה מגיע בעיתוי כזה שהוא היה משאיר אותו רעב ונשאר עם תחושת החסך, כואב מבפנים ומחוץ. אבל היו גם העונשים - עונשים על שום דבר, עונשים על כל נשימה, על כל צעד לא נכון.

הוא היה ילד בגיל ארבע , אבל השאיפה ליחס, לאהבה – כל אלה כבר לא היו אצלו. היו פעמים שהוא לא הבין למה הוא מוכה, לא מבין למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הילדים בחוץ, משחקים עם צעצועים, אוכלים אוכל טעים ויוצרים זיכרונות מאושרים. כלום לא היה לו. שום דבר משלו. אני יכול לשמור עליו.

לילה אחד, כשהכל היה שקט, שמע הארי את הדלת של הארון נפתחת בעדינות. הוא קיים רק דמיון, אולי חלום גרוע, אבל האור לא פסק להיכנס מהדלת שהייתה פתוחה חצי.

דוד ורנון ודודה פטוניה עמדה שם, נראים כל כך שונים, כאילו משהו השתנה. הם לא היו זועמים או כועסים. לא, משהו היה שונה בתכלית. הם לא רואים יותר.

"ארי," אמרה פטוניה, בקול רך שהארי לא הכיר. "אנחנו מצטערים, ילד קטן. אנחנו מבינים עכשיו ש... עשינו דברים רעים. לא היה צריך להיות לך ככה."

הארי הרים את העיניים, אבל לא אמר מילה. לא הבין. לא ידעתי איך לאכול את זה. דוד ורנון היסס לרגע, כאילו הוא לא בטוח איך לפנות אליו, אבל הוא ממשיך.

"יש לנו אוכל, צעצועים, כל מה שתרצה. תוכל לשחק כמו שאר הילדים. תוכל לצאת החוצה, ליהנות כמו שמגיע לך." דוד פטפט עוד משהו, אבל המילים נעלמו בחלל, אלא שהארי הרגיש את הכובד שלהם.

הם הציעו לו ממתקים, אוכל שוקולד שאף פעם לא טעם, צעצועים חדשים שלא ראה אף פעם. אבל הארי לא היה בטוח בזה. הוא לא האמין להם. מה הם רוצים ממנו? האם באמת יש להם לב יכול לשנות את כל מה שעשו לו לאורך כל השנים? האם יש באמת סיכוי שהוא יכול להרגיש כמו ילד רגיל?

לאט לאט, עם הידיים רעדות והלב שבור עוד יותר, הארי היסס. כל מה שהוא ידע היה העולם הקטן והמוזר שלו, כל מה שהוא ידע שהוא היה חסר. אבל אולי, רק אולי, אפשר היה לצאת מהחושך הזה, למצוא את הדרך לאור – אפילו אם זה רק דרך צעצוע או פרוסת לחם.

הם חיכו, ממתינים למילה אחת ממנו.

		הפרק הבא