צלקות

אזהרת טריגר:

הפאנפיק יכיל שפה בוטה, מין מפורש, מוות של דמויות מרכזיות, חרדה ודיכאון, שנאה עצמית, פגיעה עצמית, הפרעת דחק פוסט טראומטית.

הקריאה על אחריות המשתמש.

רק כשהגיע לדלת, שם לב רמוס שהוא בכלל קם מהספה. הוא לא ציפה לקבל אורחים - למען האמת, מעולם לא היו לו.

למעט, כמובן, אלבוס דמבלדור, שהתפרץ לפתח דלתו כמעט שנתיים קודם לכן. אבל גם זה לא בדיוק נחשב: לדמבלדור הייתה נטייה מגונה במיוחד לפלוש לביתיהם של הלופינים בלי כל התראה.

הוא הניח את ידו על הידית ופתח אותה, ונזכר רק אחרי שכבר דלתו הייתה פתוחה לרווחה שאולי היה עדיף לשאול מי האורח שדפק על הדלת לפני.

רמוס קפא מיד. בחוץ עמד כלב שחור גדול בגודל של דוב, רטוב ומלוכלך. אותו כלב חסר נימוסים נכנס אל הבית ללא כל התנגדות.

"סיריוס!" לחש רמוס בקול חנוק, תוך כדי שהוא יוצא מפתח דלת ומסתכל על הסביבה והנוף במבט בוחן. "מה אתה עושה פה? אתה יודע שמשרד הקסמים עקבו אחריי במשך שבועות בשנה שעברה כי חשבו שאנחנו בקשר."

הוא טרק ונעל מאחוריו את הדלת ולא הופתע לראות שבמקום שבו עמד לפני רגע הכלב כעת עמד גבר גבוה עם שיער שחור ארוך ופרוע שהיה לא פחות מלוכלך ורטוב מאותו הכלב, שהשאיר אחריו עקבות בוציות.

"וולדמורט חזר." אמר קולו המחוספס, העיקש והיציב של האסיר הנמלט, סיריוס בלק.

רמוס, אדם זאב שכעת כבר ידוע לשמצה, שעבר שינוי צורה אחרי ירח מלא יומיים קודם לכן, היה נראה כאילו נפנוף שרביט הדל שבדלים היה מסוגל לעלף אותו לפתע התקשח ונראה דרוך אבל ההלם והחיוורון שבפניו היו יכולים להצביע על סף עילפון מהחדשות.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאל רמוס, מקווה שסיריוס לא ינסה לשחק משחקים ולמתוח אותו.

"אתמול בלילה בזמן הטורניר המחורבן..." פתח סיריוס.

"והארי?" התפרץ רמוס בחרדה.

"הוא בסדר גמור", הודיע סיריוס והוסיף, "עד כמה שאפשר."

חצי מרמוס השתוקק נואשות לשמוע את ההמשך והחצי השני התמלא חרדה ופחד בפני מה שסיריוס עומד לספר.

"עדיף שנשב בסלון, רמוס. זה הולך להיות ארוך." אמר סיריוס ופסע לעבר פנים הבית, מתהלך כאילו הוא הבעלים, "ועדיף שתביא איתך משהו לשתות, וויסקי אש יכול להיות מצוין."

רמוס הלך אחריו בשקט, עובר בין המסדרון הצר של הקוטג' הישן והמוזנח עם הטפטים הירוקים הפרחוניים הישנים והקלופים חושפים פה ושם קיר לבנים צועדים על שטיח מקיר לקיר מרופט וישן כמו הבגדים של בעליו.

"הדבר היחידי שאני יכול להציע לך זה יין דבש שאבא שלח לי לחג המולד לפני ארבע שנים," אמר רמוס לגב של סיריוס, "זאת לא ממש הייתה תקופה טובה."

"אני מקווה שזה לפחות היה חג עליז." הוא שמע את קולו של סיריוס צועק מכיוון הסלון.

סיריוס התיישב בסלון על כורסא שראתה ימים יותר, בלויה מרוב שימוש והיה בה כבר טביעת ישבן שקועה על הכרית מושב שהייתה באופן משונה נוחה למדיי ונעימה. שם את ידיו על גבי ידיות המושב והתאים את מרפקיו לגומץ שנוצר מהסיבה הזו בצורה תואמת למדי למרפקיו.

הוא ראה את רמוס יוצא מהמטבח עם שני כוסות שנראו כמו הדבר היחיד ששלם או תקין בבית הזה וחצי בקבוק יין דבש זול. סיריוס ידע כמובן שליאל לופין לא אדם קמצן, אבל עם זאת מאוד חסר טעם.

סיריוס ניסה לפרום בראשו את כל המידע שספג ביממה האחרונה הוא הוריד את ראשו ושפשף בידיו את שיערו.

"אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל".

"תנסה מההתחלה." הציע רמוס.

"זוכר את ברטה ג'ורקינס?" סיריוס פתח. "על העלמות המוזרה שלה באמצע הקיץ שעבר?"

"ברטה?" מצחו של רמוס התקמט. "מצאו אותה סוף סוף?"

"לא בדיוק," הסביר סיריוס. "היא לא בדיוק נעלמה, מסתבר שהיא פגשה את מי אם לא חברנו הטוב, זנב תולע..."

"זנב תולע?" רמוס זינק ממקומו. "פיטר היה שם?"

"כן," המשיך סיריוס. "והוא לקח אותה לוולדמורט."

רמוס החוויר. הוא התרסק בשנית לתוך הספה ליד סיריוס. "הם עינו אותה."

"ואחרי שסיימו, גם רצחו." סיריוס פירט. "מה שנשאר מהמוח שלה זה בערך פירה."

רמוס הנהן למשמעות הדבר, מסמן לסיריוס להמשיך. "ואחר כך, גם את עין הזעם. אל תדאג, הוא לפחות נשאר בחיים."

"תדלג על הדרמטיות, פשוט תדבר."

"אני מנסה," הוא אמר בקול שבור. עבר הרבה זמן מאז שהוא השתמש כל כך הרבה בקולו. "זה מתחיל מהילד המזדיין הזה, ברטי קראוץ'. זוכר אותו?"

"הרייבנקלואי שנתפס ביחד עם בלטריקס ורודולפוס לסטריינג', זה שאבא שלו שלח אותך לאזבקאן בלי משפט," אמר רמוס. "כמובן, אבל הוא לא מת שנה אחרי שנתפס?"

"אז זהו," פתח סיריוס. "שאני לא הראשון שאי פעם ברח מכלא אזקבאן. ההורים שלו, הם הצליחו להבריח אותו החוצה, החליפו אותו באמא שלו שכבר הייתה אז חולה מאוד. שיקוי פולימיצי."

"איך?" שאל רמוס. "ואף אחד לא שם לב?"

"מובן שלא. הסוהרסנים עיוורים, הם רק מזהים אותך לפי התחושות שלך."  הזכיר לו סיריוס. "ההורים שלו נכנסו שניהם , כנראה בתור טובה לאבא שלו שהיה בכיר במשרד, וברטי המזדיין ואמא שלו התחלפו ביניהם עם שיקוי פולימיצי."

"והוא היה שם בחוץ כל השנים?"

"מוסתר. תחת קללת אימפריוס שאבא שלו הטיל עליו, מושחת בדיוק כמו מי שהוא תמיד ניסה לתפוס." ירק סיריוס

"אני מתחיל להבין לאיפה זה הולך," אמר רמוס ממשיך להנהן.

"ואז פיטר," המשיך סיריוס. "מצא את ברטה ג'ורקינס. לא יודע איך אבל היא עלתה על זה שהבן שלו חופשי ומאושר, היא סיפרה לו איפה הוא נמצא והם היו שם מסתבר, לשחרר אותו מהמחבוא שלו."

"הם?" שאל רמוס. "חשבתי שהם רצחו את ברטה לפני שהם חזרו לבריטניה."

"לא ברטה," סיריוס הסביר. "אותה הם גמרו עוד באלבניה. אני מדבר על וולדמורט, הארי מספר שהיה לו גוף וצורה כמו של תינוק או עובר לא ברור עוד לפני שחזר לגוף המקורי שלו. פיטר לא טיפש כמו שכל הזמן התייחסנו אליו."

"כמו שאתה התייחסת אליו," תיקן אותו רמוס. "תמיד אמרתי לך שיש בו יותר ממה שהוא מסוגל להציג."

סיריוס תקע בו מבט קשה, רמוס לא סלח לעצמו מאז שגילה את האמת על הבגידה בפוטרים. בכל פעם שסיריוס הזכיר את שמו של פיטר הוא הרגיש את היד שלו מתהדקת על הכוס זכוכית והוא הרגיש את הוריד בצווארו פועם בקצב לא אחיד.
היה לרמוס הרבה יותר קל להתמודד עם העובדה שסיריוס היה זה שבגד בהם, מאשר עם האמת.
הוא ניסה לשכנע את עצמו שאולי... בלק תמיד נשאר בלק? שאולי הייחוס המשפחתי בסוף תפס גם אותו, שאולי משהו שם שינה אותו. אולי המוות של אח שלו איך שהוא ערער אותו.
כן, היה לרמוס הרבה יותר קל להאמין שסיריוס הוא זה שבגד בפוטרים.
כי הרבה יותר קל לחיות במחשבה שאולי זו קצת אשמתו של ג'יימס שבטח בסיריוס ולא בעובדה שרמוס היה זה ששכנע את ג'יימס וסיריוס לתת לפיטר צ'אנס אחרי צ'אנס ולקבל אותו לחברם.
כשהם עוד היו בשנה הראשונה בהווגורטס, הוא ראה בפיטר ילד ביישן שרק צריך להיפתח, ילד נחמד ואולי גם אדיב. משהו במשיכה לרצות שיהיו לו חברים אולי עיוורה אותו ולא נתנה לו לראות את מה שג'יימס וסיריוס ראו בו: מישהו לחדר מיותר, חסר כל חן או כישרון שלא היה להם רצון להסתובב איתו. אבל רמוס נלחם, והם קיבלו אותו. משהו ביחס שלהם אליו השתנה והם הכניסו אותו אליהם לחבורה. רמוס היה זה שגם דאג לשכנע את פיטר הפחדן להצטרף למסדר.
אז כן, לרמוס היה הרבה יותר נוח לחשוב שאולי הוא הוביל את פיטר למות מות גיבורים מאשר לגלות שהוא הוביל את ג'יימס לרצח של פחדנים.
אי אפשר גם היה להאשים אותו למה הוא היה בטוח שסיריוס בגד בהם. יותר מדי הוכחות הצביעו על הרשעתו. העובדה שהוא נתפס כשהוא צוחק כמו מטורף מסביב לחלקי גופות של 12 מוגלגים כשמסביב עדי ראייה נשבעו שראו את סיריוס מפוצץ אותם לא לפני שפיטר בעצמו התעמת איתו כשכל מה שנשאר ממנו הייתה אצבע גסה. 
כן, היה הרבה יותר קל להאשים את סיריוס, כי אז, רמוס לא היה צריך להאשים את עצמו.

"פיטר וקראוץ' טמנו פח לעין הזעם," המשיך סיריוס. "כן, אם פיטר תפס את עין הזעם כנראה שיש לו יותר שכל ממה שחשבתי. עשו לו תרגיל קלאסי של משיכה. הוציאו אותו מהבית שלו, תקפו אותו מאחורה."

"למה?"

"עין הזעם היה אמור ללמד שנה בהווגרטס אחרייך,"

"אני יודע, אפילו התכתבנו."

"אז זהו, לא בטוח שאתה התכתבת עם הבחור הנכון," סיריוס הסביר. "קראוץ' התחזה אליו כל הזמן הזה, הם חטפו אותו - מנחש שלא הרגו אותו בשביל להשתמש בשיקוי פולימיצי - במשך של השנה האחרונה קראוץ' הצליח להתחזות אליו. הוא היה קרוב להארי, לימד אותו... וגם להשחיל את השם שלו לתוך גביע האש."

"אז הוא זה ששם את השם שלו?" רמוס שאל נזעק.

"הוא ולא אחר. שנה שלמה הוא לימד אותו, הארי אפילו סיפר לי שהוא גם עזר לו. כל זה כדי להתקדם בתוכנית שלהם. הם השתמשו בטורניר הזה כפעולת הסחה, לתרץ את המוות של הארי בלי חשד, את הרי יודע כמה מקרי מוות קרו בזמן שהטורניר הזה התקיים, מה זה עוד תלמיד מתחת לגיל חסר כישורים? וולדמורט כנראה לא רצה שמישהו יידע שהוא חזר. הוא תכנן לרצוח את הארי ולהראות כאילו זו הייתה תאונה."

"אתה חושב שגם זה היה פרי רעיונו של פיטר?" שאל רמוס בכעס, "לא מספיק היה לו לחסל את ההורים שלו?"

"אני כבר לא יודע מה אני חושב לגבי הבחור הזה יותר."

"ואיך הארי ניצל בכלל?" רמוס שאל פתאום, "איך הוא בכלל פגש את וולדמורט ואיך הוא בכלל חמק ממנו? הוא מוכשר נכון, אבל הוא עדיין ילד."

"הוא משהו הילד הזה. גם כשהיה תינוק היה לו את היכולת הזאת להתמודד מול קוסמים אפלים, אני אומר לך הוא מיוחד." סיריוס אמר בגאווה. "אבל אני מגיע לזה.
"כן, קראוץ' המתחזה הכניס את השם של הארי לגביע האש. היה קל להתחזות לקוסם שמתנהג כמו אדם מטורף ופרנואידי, אפילו דמבלדור לא חשד בו עד לרגע האחרון. כולם יודעים שהוא אוכל ושותה רק את מה שהוא מכין, כולם מדקלמים את שורת המחץ שלו... הוא דאג שהארי ישרוד וינצח בטורניר כדי שבמשימה האחרונה הוא יצליח להגיע לגביע לפני כולם. המשימה שלהם הייתה מבוך פשוט, כמה יצורים בפנים, לא משהו מסוכן מדי, דמבלדור דאג לזה. הארי והמתמודד השני של הווגורטס הגיעו לגביע ביחד."

"סדריק דיגורי?" הלב של רמוס צנח.

"כן," אמר סיריוס. רק עכשיו קולט שרמוס היה המורה שלהם במשך שנה ושאולי הוא הכיר את הילד השני, שעבורו הוא לא סתם עוד שם. "הארי מספר שוולדמורט רצח אותו תוך שניות, לא היה לו סיכוי."

רמוס תפס את עיניו בכפות ידיו ושפשף אותן. נותן לאבלות לעטוף אותו כמו זיכרון ישן.
בוודאי שרמוס הכיר את סדריק דיגורי, המדריך מבית האלפאף. בחור נהדר, כריזמטי, שחקן מעולה שאפילו ניצח את הארי האגדי בקווידיץ', ילד אדיב שתמיד היה שם לעזור לחלשים ממנו. תלמיד מבריק. הוא זכה לקבל ממנו בקיץ מכתב תודה על שנה מלאה בההשרה. הלב של רמוס מעולם לא התחמם בצורה הזו כשקרא את המכתב שקיבל ממנו וכמה הודה לו עליו.

"אני מצטער," אמר סיריוס בשקט כנה. "אם אתה רוצה שנעצור..."

"לא." פקד עליו רמוס. "תמשיך."

"טוב, אז הגביע הזה לא היה סתם." סיריוס המשיך להסביר, "הוא היה מפתח מעבר. בשניה שהם נגעו בו הם הגיעו לבית קברות מוגלגי. איפה שאביו של וולדמורט קבור שם. הארי ממש נפצע במבוך הזה עם כל ההגנות וההבטחות של דמבלדור. הוא בקושי הצליח לעמוד. בכל מקרה, המזימה שלהם הצליחה, הארי הגיע בריא ושלם ישירות לפיטר ו-וולדמורט, הארי מתאר שהם השתמשו בשיקוי הזוי שפיטר מצא, היה צריך עצמות אב קדמון - בשביל זה הגיעו דווקא לבית הקברות - ודם אויב. וולדמורט אוהב את הקטע הדרמטי, הרי זה היה יכול להיות כל קוסם בצד שלנו, אבל הוא בחר דווקא בהארי. הוא הסביר שזה בגלל ההגנת דם של לילי, שעכשיו הוא יהיה מסוגל לגעת בהארי בלי להיפגע.  בשניה שהוא חזר הוא קרא לכל אוכלי המוות שהצליחו להגיע. אתה יודע – נוט, מלסיבר, מאלפוי, קראב וגויל... מי אם לא המתועבים שהצליחו להילמט ולא נתפסו מעולם. סיפרו לי שברגע אחד קרקרוף אחד שם מחוץ למבוך, מחכה לתלמיד שלו, ורגע אחרי הוא פשוט נעלם. דמבלדור אומר שסנייפ הודיע לו מיד שמשהו קרה, שהוא מרגיש את זה, אבל הוא לא הצטרף מיד. כבוד גדול. הוא טוען שהוא בצד שלנו עכשיו."

"ואתה לא מאמין לו?"

"אולי," אמר סיריוס, "אבל איזה הוכחה יש לנו שהוא באמת בצד שלנו."

"אני סומך על השיקולים של דמבלדור גם אם הוא לא באמת טורח לשתף אותנו בהם." רמוס ניסה לשכנע, "דמבלדור בוטח בו וזה אמור להיות מספיק בשביל שנינו".

"אני לא מאמין לו." קבע סיריוס.

"בתור התחלה תנסה להגיד את השם שלו מבלי לעוות את הפרצוף." ניסה רמוס.

"הוא חשף אותך!" סיריוס

"הוא גם הציל אותי, סיריוס." רמוס קבע. "כן, סיריוס, הציל. אם לא הוא, גם כשהוא לא בדיוק חיבב אותי, הכין לי כל חודש את שיקוי האל-זאב. בזכותו לא המשכתי לסבול כמו כל חודש במהלך השינויים שלו. זה חוב שאני לא אשכח לו, גם כשאני לא בדיוק אוהב את זה."

"אם אתה אומר," אמר סיריוס לא משוכנע. "בכל מקרה, כשהוא תכנן ככה להרוג את הארי ולהילחם מולו... –"
"הסיפור שלך באיזשהו שלב משתפר?" רמוס גנח.
"לא," חתם סיריוס, "אבל תחכה לשמוע את ההמשך. רמוס זה מדהים. אתה ידעת שלהארי ו-וולדמורט יש ליבות שרביט תואמות?"
"לא," רמוס אמר מופתע. "למה שאני אדע את זה? הארי ידע?"
"לא, חשבתי שאולי דמבלדור סיפר לך." קרקר סיריוס.
"אתה יודע יפה מאוד שאני יודע בדיוק אתה מה שאתה יודע, גם אותי דמבלדור בוחר לא לשתף. תכבד את זה גם אם אתה לא אוהב את זה."
"בסדר, בסדר," אמר סיריוס נרגש. "אבל אתה מבין מה זה אומר?"
"הליבות תואמות?" חזר רמוס. ואז כאילו מכת ברק נחתה עליו. "פריורי אינקנטאטם!" הוא צרח בתהרגשות.

"וולדמורט הטיל על הארי כמה קללות, הוא רצה לשחק איתו לפני שהוא מוציא אותו להורג, ניסה לשכנע אותו להתחנן על חייו עם קללת אימפריוס, אבל הארי הזה אני אומר לך בדיוק כמו ג'יימס שום דבר לא יכול להפיל אותו, הוא ספג קללת קרושיאטוס ובשניה שהוא הגיב והחזיר לו קרב... פריורי אינקנטאטם." סיריוס אמר ועלה בפניו חיוך גאוותן.
"רגע, אז מה זה אומר? מה קרה בעצם?" רמוס הרגיש את דפיקות ליבו הולמות בתוך אוזניו.
"השרביטים יצרו מין כלוב זהב שכלא את וולדמורט והארי ביחד. כל הכשפים שהשרביט של וולדמורט עשה חזרו בעצם אחורה, דיגורי הופיע פתאום... לא ממש דיגורי, אתה מבין?"
"לא."
"הרי מתים לא יכולים לחזור, כשהשרביט עשה רוורס הוא הצליח להחזיר משהו מהם, דמבלדור אומר שזה הד מסוים. צל של חיים של מי שהשרביט לקח."
"הוא ראה את לילי וג'יימס?" רמוס שאל בקול שלא זיהה של עצמו.
"בינגו." אמר סיריוס ברצינות. "הד של דיגורי הופיע, ואז של מוגל זקן, ג'ורקינס, לילי... היא אמרה לו שיחזיק מעמד, שג'יימס בדרך ורוצה לראות אותו. הוא אמר שג'יימס אמר לו בדיוק מה לעשות, שהם יהיו שם להדוף את וולדמורט והארי הצליח לברוח. הצליח לברוח בזכות לילי וג'יימס! הוא רץ לגופה של דיגורי ותפס בגביע שהיה מפתח מעבר דו צדדי והוא חזר להוגוורטס."
רמוס נראה כאילו הוא איבד את היכולת לדבר.
סיריוס סיים את המשקה שבידו בלגימה ומזג כוס נוספת לעצמו.

"ומה עכשיו?" רמוס שאל, "מה משרד הקוסמים מתכנן?"
"חכה," פניו של סיריוס נפלו, "זה לא הכל..."
"אתה רוצה להגיד לי שיש עוד?" רמוס שאל נזעק.
סיריוס לגם את מחצית מכוסו החדשה בלגימה אחת, ואמר:"פדאג' אפילו לא מאמין ולו למילה אחת. הוא חושב שהארי צמא לתשומת לב והוזה, שדמבלדור בסך הכל מחפש לתפוס את מקומו. הייתי שם, בתור רך-כף, היית צריך לשמוע את האידיוט הזה." ואז גם הוא התחבט אם להוסיף, "מעבר לכל נראה שהקש ששבר את פאדג' בשיגעון של דמבלדור זה שהוא העסיק אדם-זאב, כאילו זה שערער את השפיות שלו."
ראשו של רמוס הסתחרר, הוא לא הצליח להכניס את כל המידע הזה בבתת אחת. הוא קם בכעס נוראי, משליך על הקיר את הכוס שהחזיק בידו, שהתנפצה לרסיסים. סיריוס לא נראה מופתע מהתגובה ואיבוד השליטה של רמוס.
"כן, קראתי את הכתבה של ריטה סקיטר שלשום, על זה שהארי מתיידד לו עם ענקים ואנשי-זאב. אותו אדם-זאב שכמעט נשך שלושה תלמידים וחבר סגל וגרם לבריחה נוספת של אסיר ביטחוני מספר 1 מתחת לידיהם של המשרד וגם היה ידוע כחבר טוב שלו." אמר רמוס בתבוסה כשגבו מופנה לסיריוס מנסה לחזור איפוק.
"רמוס, אתה מגזים, הייתי אולי 6 או 7." אמר סיריוס באדישות.

רמוס הסתובב בחזרה.
"בגללי," הוא צרח, נראה שהרבה זמן הוא ניסה להחביא את המחשבות האלה שמתפרצות החוצה. "בגללי פיטר הצליח לברוח, בגללי כל זה קרה! בגללי וולדמורט הצליח לחזור, אם לא הייתי משתנה או – או - לוקח בזמן את השיקוי..."

"צא מזה, אתה אומנם אדם-זאב מרושע ומפחיד, אבל החזרה של וולדמורט קצת גדולה עלייך בכמה וכמה מידות. אתה לא אחראי על מה שפיטר הבוגד הנאלח הזה בחר לעשות או איפה לשים את הנאמנות שלו, אל תשא את המשקל של דברים שלא בשליטתך על הכתפיים שלך, הוא היה בוגד בנו גם אם היית אדם רגיל." אמר סיריוס ברוגע.

רמוס הסתכל על סיריוס ועשה תנועה עם ראשו שנראתה יותר כמו עיוות.

"זה מה שאכל אותך? זו הסיבה שלא שלחת להארי אף מכתב בשנה האחרונה?" שאל סיריוס שידע לפרש נכון את השתיקה של רמוס.

"אז מה עכשיו?" שאל רמוס.

"דמבלדור ביקש ממני לאחד את החבורה הישנה של המסדר." אמר סיריוס. "והפעם סנייפ מצטרף אלינו. אולי פאדג' צודק, דמבלדור בהחלט איבד אחיזה במציאות."

"הוא ביקש... ממך?" רמוס שאל בקול מוזר.

"האמת שזה הלך יותר טוב ממה שחשבתי, רק השכנה הסקיבית של הארי נבהלה ודנג התעלף כשראה אותי, אבל סך הכל הלך לי מאוד טוב." אמר סיריוס והוסיף במשיכת כתפיים. "אולי הם פחדו שאני אפוצץ אותם אם הם לא יקשיבו."

"סביר להניח” אמר רמוס.

הייתה רגע של שתיקה. סיריוס התסכל סביב כאילו בפעם הראשונה הוא בוחן היכן הוא נמצא.

"אתה נראה רע." קבע סיריוס.

"תמיד רציתי להיראות כמוך." ענה רמוס.

"מה קרה? זה הסנקציות החדשות?" שאל סיריוס.

"כן, קראת את הנביא..." אמר רמוס בתבוסתניות. "התקנה החדשה להגבלת העסקת יצורים נשכניים."
"כן, אהבתי שעזרא הלוויל קיצר את זה לחוקי רמוס ורומולס." הוא אמר בשעשוע. "קלאסי."

ימים בודדים לאחר שסיים את עבודתו בהוגוורטס, משרד הקוסמים החליט להוציא מספר סנקציות חדשות וחוקים בראשות העוזרת הבכירה לשר הגברת דולורס אמברידג'. לאחר שהתגלה שדמבלדור העסיק אדם זאב שהשתנה מול מספר תלמידים וכמעט נשך אותם. החוקים אושרו בפה אחד.
שמו של רמוס התפרסם בפני רבים ולמעשה היה השם המרכזי של החוקים החדשים נגד אנשי הזאב.

"אני לא בטוח אם אוכל לשמש מרגל יותר בקרב אנשי הזאב, אחרי שבגללי הוציאו חוקי העסקה חדשים וקנסות קשים." אמר רמוס.

הרשימת הסנקציות כללה מספר מצומצם מאוד של תפקידים ומשרות בהם אנשי זאב יכולים לקחת חלק, כשהמעסיק שלהם צריך לדווח ולרשום אותם במשרד הקסמים; זמן העסקה המלא של אנשי הזאב לא יעלה מעל 180 ימים ברצף; כל אדם זאב שיתגלה כי עבר שינוי צורה בקרב קטינים יקנס בסכום של שלוש-מאות אוניות. והרשימה עוד ארוכה. היו מי שראו בחוקים האלה קריאה אמיצה ולקיחת אחריות של משרד הקסמים.

"זה בסדר, אני לא בטוח כמה מהם בכלל יודעים לקרוא." אמר סיריוס. "אבל אולי גרייבק יחזור לחבב אותך, זה יכול להיות סיפור כיסוי מושלם כאילו החלטת שאין לך יותר מקום בקרב הקוסמים."

ידיו של רמוס נקמצו לאגרופים מבלי לשים לב. "המזדיין הזה.”

"באמת שילמת את הקנס הזה?" שאל סיריוס ספקן.

"הייתה לי ברירה?" ענה רמוס.

"העברה בוצעה אחרי שהחוקים האלה בכלל הומצאו." התעקש סיריוס

"זה לא ממש עניין אותם. מבחינתם הייתי מקרה בוחן. " אמר רמוס. "וטוב, אם להיות הוגנין הם גם הומצאו די בגללי."

"כמה שילמת?" שאל סיריוס.

"שלוש-מאות אוניות. כל החיסכון שלי מהשנה שבה לימדתי בהוגוורטס." אמר רמוס והביט על הרצפה. זו הייתה ללא ספק מכה קשה עבור רמוס. הסכום שהצליח לצבור במהלך השנה הזו היה יכול לקיים אותו בכבוד כמה שנים לפחות. עובדה שחשב עליה בכל יום מאז שהתפטר משום שלא הצליח למצוא עבודה כלל.

"האמברידג' הזאת... - " אמר סיריוס בהבנה מוחלטת.

"ה... כלבה הזאת". אמר רמוס בכעס.

"רמוס!" קרא סיריוס משועשע. לא בכל יום היה אפשר לתפוס את רמוס טוב המזג מקלל מכל הלב.

רמוס ניסה להתאפס על עצמו ושאל "מה עכשיו?"

"עכשיו," פתח סיריוס. "מחכים לדמבלדור. הוא אמר שיפגוש אותנו כאן."

"אני מחכה לדמבלדור התכוונת," אמר רמוס. "אתה תעוף למקלחת. הרסת לי את הכורסא האהובה עליי."

"המזדיין הזה.” ענה סיריוס.

רמוס כיוון את השרביט על סיריוס וקרא "התקרצף!".

פיו של סיריוס התמלא בבועות סבון שמהן נחנק, השתעל וירק על הרצפה. נותן שלל איחולים והבטחות לרמוס על מה שיעולל לו ברגע שישיג שרביט.

		הפרק הבא