הקללה של וולדמורט

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג ולכריס קולפר

*הרבה מהפרק מועתק כמעט מילה במילה מהספר השישי של ארץ האגדות, עם כמה תוספות שלי, אז קחו את הקרדיט של כריס קולפר גם על רוב הניסוחים (של הפרק הזה ספציפית. אם יהיה עוד פרק כזה אני בלי נדר אכתוב את זה גם עליו)

המקום: סנטרל פארק

ההתרחשות: הקרב בין המכשפות לפיות, ארץ האגדות, ספר 6 (פרק 18)

נקודת מבט: מתחלפת בין המכשפות

רוזט ואני נלחמנו ראש בראש ובלי רחמים. בתחילה היא רק הביטה בי ואני בה, עד שהחלטתי להתחיל את הקרב. הצבעתי על העשב, ושורשיו של עץ גדול בקעו מהקרקע והפילו את רוזט לאחור.

"אחת אפס לאילנית," חשבתי.

ואז רוזט קמה וזרקה עלי חופן של זרעים. משפחה של הצמח הטורף מלכודת ונוס נבטה מיד ונכרכה סביב רגליי. לא יכולתי לזוז. הצמחים איימו עליי בפיות פעורים.

"ארררררר! אני אראה לה מה זה!" חשבתי וגרמתי לחרקים לצאת מהסדקים בעורי ולכרסם את הצמחים עד שהשתחררתי. חבטתי בקרקע בעוצמה והעשב התנחשל והפיל את רוזט על גבה. בתגובה, רוזט נופפה בידה, ושיחי ורדים עם קוצים ענקיים צמחו במעגל סביבי. "אוי לא, מה היא מתכוונת לעשום עם-" ואז רוזט הניפה את אצבעה באוויר והקוצים של שיחי הורדים התחילו להסתובב על גופי כמו סכין של בלנדר. "אהההההההההה!!!!!" צרחתי בכאב בזמן שהקוצים שרטו וחתכו אותי.

הדבר האחרון ששמעתי היה קולה של רוזט, שסינן: "גם אני ורד עם קוצים".

…

הקפדתי היטב לא להתיק את עיני ממנדרינה בזמן הדו קרב בינינו, וגם היא עשתה כך. הזעם בער בעורקיי. זה הזמן להראות למי שמיררה את חיי אחת ולתמיד מי נועד לשליטה. בעטתי בה בכל ארבע רגליי והיכיתי אותה בכל ארבע ידיי בחוזקה. נחיל דבורים פרץ מהתסרוקת-כוורת המכוערת שלה, והדבורים חגו מעליי ועקצו אותי בכל מקום שיכלו. ריססתי אותן בקורי עכביש, ולאחר מכן גם את מנדרינה. הקורים הדביקו אותה לקרקע. ואז גהרתי מעליה, והתכוננתי לרגע הטוב בחיי: להכיש את מנדרינה בשיני הארס הארוכות שלי. אבל מנדרינה המעצבנת הצליחה לשחרר את ידה מהקורים ולהצביע עליי. סילון דבש מגעיל פרץ מאצבעה וכיסה את כל גופי. ואז הדבש התקשה והפך אותי למעין פסל של דבש זהוב.

"הדבש הוא זה שמושך את הזבובים, מותק, כדאי לך לנסות את זה פעם," שמעתי אותה אומרת, בזמן שנפלתי על גבי בתוך פסל הדבש. זעמי עלה. היא הלכה לה לכיוון עוגיות הזנגביל ואני נשפתי על הדבש וירקתי עליו עד שהצלחתי להשתחרר. החלטתי להתחבא מאחורי תנורי חיילי הזנגביל כמו עוד מכשפות פחדניות כדי להינצל מהקרב. "אני עוד אילחם בהן בחזרה, אבל היום זה לא הזמן," חשבתי.

…

מיד כשהפיות הגיעו אלינו לסנטרל פארק ופרצו את בועת המגן של אלכס, שמתי עין על קסנתוס. כשכולם תפסו לעצמם מכשפה או חיילי זנגביל להילחם נגדם, מיהרתי לקסנתוס, והכרחתי אותו להילחם נגדי.
הוא נעמד והתכונן לפתוח את הקרב, אך אני הקדמתי אותו וכיוונתי את מקל ההליכה שלי לעברו, כך שנטיפי קרח חדים נורו ממנו כמו קליעים מרובה. קסנתוס התחמק מהם, אבל הם היו רבים מדי. אחד הנטיפים חדר לכתפו ואחד לירכו, ושניהם הצמידו את קסנתוס ה'מסכנון' שבזכותי נקלע לקרב אבוד לגזע של אחד העצים.
בהנאה מרובה שמעתי איך הוא זועק מכאב וקרקרתי בקול כדי לעצבן אותו עוד יותר. אבל אז הלהבות מראשו ומכתפיו של קסנתוס התפשטו על כל גופו עד שהיה מכוסה כולו באש, והנטיפים ששיפדו אותו נמסו לחלוטין.
"נו באמת! עם אש הוא לא ינצח אותי!" חשבתי, ואז עלה בדעתי רעיון.
הרמתי את הצעיף המכסה את עיניי, וצינה עזה נשבה מהארובות הריקות. קסנתוס הגן על עצמו בחומת אש, אבל למזלי הוא התקשה להחזיק אותה לאורך זמן. הרוח התגברה והטמפרטורה ירדה מרגע לרגע. האוויר נעשה קר כל כך עד שפניי התחילו לקפוא, וחיש מהר כל גופי נהיה עשוי קרח. אבל זה לא הפריע לי.
"תמיד אהבתי לחסל בחורים מדליקים כמוך!" יריתי לעברו בלעג.
"את יודעת מה אומרים על מלכות קרות כמוך?" החזיר לי קסנתוס. "ככל שהלב שלהן קר יותר, הן נמסות בקלות רבה יותר."
כדור אש הופיע בידיו של קסנתוס, והוא זרק אותו עליי. כדור האש כמעט פגע בי אך בשנייה האחרונה גרמתי לו להתפוצץ והצבתי חומה בינו לביני. הכל קרה כל כך מהר עד שקסנתוס אפילו לא הבחין בכך והיה בטוח שניצח, כשצצה מחשבה מעניינת בראשי.
העמדתי פנים שאני מתה. רציתי לראות מה תהיה תגובתו של קסנתוס. זה עבד, הוא באמת היה בטוח שנמסתי מכדור האש שלו. למען האמת, זה היה נכון, הקרח שכיסה את כולי אכן נמס, אבל גופי עוד נשאר.
עם זאת ידעתי שאם יבואו עוד כמה גלי חום שכאלו אני באמת אתפורר ולכן העדפתי להעמיד פנים שקסנתוס נחל הצלחה כבר בניסיון הראשון.
חייכתי כשראיתי שדובי הקוטב שלי הבינו שחוסלתי וחמתם בערה להשחית. הם זינקו ממקומם ורצו על המדשאה הגדולה מתוך כוונה לקרוע את קסנתוס לגזרים.
"כשיסיימו לאכול אותו," חשבתי, "אוכל לקום ולהכריח עוד ילדים להכין לנו עוגיות של חיילי זנגביל, כי הצבא המוזר ההוא והילדים הארורים האלה עם זהבה וכיפה אדומה וכל אלו כבר הרגו כמעט חצי מהם… הם עוד יראו מה זה!"
אבל אז אימא אווזה ומרלין חסמו את דרכם של הדובים ולא אפשרו להם להתנפל על קסנתוס.
"יקירתי, אני חושב שהגיע הזמן לתת איזה חיבוק דוב," צחקק מרלין.
"אוי, מרלין, הבדיחות שלך כל כך בלתי נסבלות," צחקה אימא אווזה.
הזוג נהפך לצמד של דובי גריזלי עזי נפש שהתחילו להיאבק בדובי הקוטב. אחרי סדרה של הטלות על הקרקע, לפיתות ראש ובטן והיפוך באוויר, נכנעו דובי הקוטב והקרב הסתיים.
זעמי עלה, אך החלטתי להתמקד בתכניתי הראשונה וקמתי בחשאיות לחפש ילדים נוספים שיוכלו לעזור לי בהכנת עוגיות חיילי זנגביל.

…

אני נלחמתי נגד אמרלדה. לא היה לה הרבה מזל בקרב. בהתחלה הקשתי בצבתות שלי וחומת מים מלוחים הקיפה אותה. אחר כך הקשתי שוב בצבתותיי וחומת המים התמלאה כרישים לבנים גדולים. לכדתי את אמרלדה! ואז פערתי את פי ומגרוני החליק החוצה צלופח חשמלי ענקי. הצלופח נכרך סביב אמרלדה, ובהנאה רבה ראיתי אותו מצמיד את זרועותיה לגופה ונותן לה מכת חשמל. לקראת המכה הסופית השלכתי עליה פיסות אלמוגים שנצמדו לגופה וכפתו אותה עוד יותר חזק.
"זה לא יעזור לך!" היא צעקה, כאילו שעוד יש לה סיכוי, "את יכולה לתקוף אותי עם כל הדגים שבים, אבל הטוב תמיד יגבר על הרע!"
גיחכתי. היא לא מבינה כלום. "זה מה שיפה בעולם האחר," התזתי, "בעולם הזה גם רעים יכולים לנצח!"
הצמדתי את שתי הצבתות שלי וחומת המים התמוטטה על הפיה. המים יצרו כדור סביב אמרלדה והיא לא יכלה לנשום. חייכתי בעונג כשהיא נאבקה בכבליה הימיים, ללא הצלחה. עיניה רפרפו ונעצמו ונראה היה שטבעה.
"עוד מוקדם לחגוג," הזכרתי לעצמי, והקשתי שוב בצבתותיי כדי לוודא שאכן ניצחתי - האלמוגים והצלופח נעלמו וגופה חסר החיים של הפיה התגלגל מתוך כדור המים.
רציתי להרים את גופה אל על ולהראות לכולם איך ניצחתי את הפיה בקלות. אך כשגחנתי מעליה, היא מיד חזרה לחיים ולפתה את אחת מהצבתות שלי. מגעה העביר זרם בכל גופי, רציתי לצרוח אבל לא התכוונתי לתת לה להשפיל בכזו קלות!
הרגשתי איך הזוהר שלה תוקף אותי, וסנטימר אחר סנטימטר מגופי נהפך לזכוכית-ים.
כשהמהפך הושלם, היא הורידה עליי ברק ירוק מסנוור והרגשתי בגל של כאב בלתי נתפס כיצד אני מתנפצת לאלפי רסיסים שהתפזרו בכל רחבי סנטרל פארק.

…

נאבקתי בשמימית מעבר למדשאה - מפי פרץ סילון של לבה רותחת שכיוונתי לעבר הפיה. שמימית הושיטה יד וחסמה את סילון הלבה בסילון מים חזק משלה. כתוצאה מכך הופיעה קשת זוהרת מעל לפארק, אך לאיש לא היה רגע פנוי להתפעל ממנה, בטח שלא לי ולשמימית. אימצתי את כל כוחותיי בעודי זוכרת כי זהו הקרב החשוב בחיי, כדי לפגוע בשמימית בסילון הלבה החזק ביותר שיכולתי להפיק מעצמי. כל גופי התמלא בלבה, והיא זרמה מבעד לסדקים בעורי המפויח. התאמצתי כמו שלא התאמצתי בחיי. ואז, פתאום, שמימית המשיכה להזרים ביד אחת את סילון המים, ובידה האחרת הצביעה על מאגר המים של הפארק. נחשול כביר של מים קרים נשפך מהמאגר והרטיב את כל האנשים ואת כל הדברים שהיו על המדשאה הגדולה. כל הלבה שכיסתה את גופי נכבתה ואני השתעלתי בחוזקה אבל אז ראיתי את מלכת השלג מסמנת לי "ששש" ושאבוא אחריה. עקבתי אחריה בחשאיות עד שהגענו למקום מסתור. היו שם עוד מספר קטן של מכשפות שכולן סימנו לי עם האצבע להיות בשקט. עכבישונה הציצה בזהירות רבה כדי לצפות במתרחש. הסתכלתי גם אני, וראיתי את שמימית מחפשת אותי, ולא מוצאת אותי בשום מקום. ואז ראיתי שהיא הסתכלה על תלולית עשנה של פחמים שרופים, שנשארו מהלבה שכיסתה את כל גופי. היא נראתה כאילו שחשבה שזה מה שנשאר ממני. חייכתי. "מה היא חושבת לעצמה? שאני, פחמינה, אשרף כל כך בקלות?"

…

אחרי ששלחתי את כל המכרסמים של הפארק על ג'ק, זהבה וקורל אבל אמא אווזה גרמה לכולם לצלול במים של המאגר, החלטתי שעדיף לברוח. קראתי לאחיותיי המכשפות שהתחבאו מאחורי התנורים, ועפנו באוויר כמו להקת עורבים. הובלתי את המכשפות לעבר קו הרקיע של ניו יורק כשגיבור קשור לחזה שלי, ויכולתי לשמוע את זהבה צורחת "גיבור!" וגם, לצערי, את ג'ק שורק ללסטר, ואומר לו לעקוב אחרינו. מזווית עיני, אכן ראיתי את העוף נוסק למרומים ועף בעקבותינו אל העיר, וג'ק וזהבה ישובים עליו. ניסינו לעוף במסלול המפותל ביותר שהצלחנו, אך ללא הועיל. ההורים האובססיביים עפו אחרינו בכל מחיר, ולחרדתי שמתי לב שלסטר סוגר בהדרגה את הפער בינינו ומתקרב אלינו יותר ויותר עם כל שנייה חולפת. חיש מהר הם הגיעו למרחק של הושטת יד מזיפי המטאטא של המכשפה האחרונה בשורה. שמעתי אותם מדברים, אך מפאת הרוח לא שמעתי מה אמרו.
ואז, לתדהמתי, כעבור מספר דקות, ראיתי את זהבה טסה לצידנו על מטאטא! היא עשתה כמיטב יכולתה להפיל את המכשפות, עד שלבסוף נשארנו בתהולכה רק זהבה, גיבור ואני.
לפתע זהבה קפצה על המטאטא שלי.
"תחזירי לי את הבן שלי!" דרשה.
"למה הורים נקשרים כל כך לצאצאים שלהם?" צייצתי. באמת לא הבנתי את זה אף פעם. "אתם יכולים פשוט לעשות עוד אחד, את יודעת!"
התפתלתי ועשיתי שמיניות באוויר, צללתי, פניתי פניות חדות ואפילו טסתי במהופך! אבל נראה ששום דבר לא יעצור את האם העקשניות הזו… זהבה נשארה ישובה על המטאטא בנחישות, והטילטולים רק הרדימו את גיבור.
"אויש, את אישה כזאת קשוחה!" אמרתי. "הנה! קחי את בובת הסמרטוטים הקטנה שלך! אני אמצא לי תינוק אחר!" חתכתי את המנשא בציפורניי החדות, וצפיתי בגיבור הנופל מטה. זהבה, כצפוי, צללה מהמטאטא שלי ותפסה את בנה באוויר. הם המשיכו ליפול עוד כמה מטרים, אך שניות לפני שהתרסקו על הקרקע נכנס לסטר מתחתיהם והם נחתו בשלום בזרועותיו של ג'ק.
"לעזאזל!" אמרתי. "קיוויתי לשמוע את הטראח."
ואז שמעתי אותו. התנגשתי חזיתית באחד הבניינים, ונפלתי מטה מטה. למזלי, הייתי על המטאטא עדיין, אז פשוט נסקתי מעלה, וטסתי היישר לשער שממנו פרצתי. החלטתי להישאר בארץ האגדות. לפחות לעת עתה.

…

התנפלתי בזעם על ויולטה. כרכתי את לשוני סביב קרסולה וגררתי אותה בבוץ. בתגובה היא זרקה עליי רק אבן קטנה, וגם אותה החטיאה. גיחכתי לעצמי והעפתי אותה באוויר, והיא שבה ונחתה על הקרקע בחבטה מכאיבה. ושוב היא הגנה על עצמה בזריקת אבן נוספת, אך גם היא לא פגעה בי. היא חזרה שוב ושוב על ניסיונות ההתגוננות הכושלים שלה, אבל הצליחה רק לעצבן אותי עוד ועוד.
"אוי, בחייך!" לחששתי, "את אפילו לא מנסססה! איפה הכבוד העצמי שלך? תעשששי משהו מוצצצלח יותר להגן על עצצצמך!"
היא חייכה והצביעה על השמיים מעליי. הרמתי את עיניי וראיתי שכל האבנים מרחפות מעל לראשי, אך כעת הן היו גדולות כמו סלעים.
"הציל-" היא הקישה באצבעותיה וכל הסלעים צנחו עליי וקברו אותי מתחתיהם. חיכיתי עד שהייתי בטוחה שהיא עזבה את המקום, ולאט לאט הזזתי סלע אחר סלע ונשמתי לרווחה. לאחר שעות רבות של עבודה מאומצת, התרוממתי מעל הסלעים וגיליתי שכל סנטרל פארק ריק.
"מה קורה פה?" חשבתי לעצמי, והתחלתי ללכת לעבר המקום היחיד שעליו חשבתי כמקום טוב להתחבא בו. ידעתי שאינני הפליטה היחידה, וציפיתי לפגוש שם מכשפות נוספות. ואכן, היו שם מספר לא רב מדי של מכשפות שכולן נראו ישנות.
"למען האמת, לא תזיק לי קצת שינה טובה." נשכבתי על הדשא, עצמתי עיניים ומיד נרדמתי. כל גופי כאב מההימחצות על ידי הסלעים. ידעתי שעוד תבוא נקמה.