זה בא והולך

בס"ד

אשכרה שנה וחצי לא פרסמתי פאנפיק חדש. מאז שהתחלתי את התואר. מוזמנים לקרוא ולראות עד כמה הכתיבה שלי השתנתה בשנה וחצי הזאת.

הזכויות הן של רולינג אובייסלי.

שימו לב שהפרק הזה הוא הקדמה. כלומר, לא קורה פה הרבה, והפרקים הבאים יהיו די שונים בתכלית ממה שהיה פה.

"אז בסך הכל זה יוצא, הייתי אומר, ארבעים - ארבעים וחמש אלף אוניות זהב," הוא סיכם.

מינרווה הרימה את מבטה. עיניה טרוטות מעייפות. המשרד החדש שלה – משרד המנהלת של הוגוורטס – היה עמוס גיליונות קלף מלאי טבלאות, חישובים ומספרים, אליהם עמדה להתווסף המגילה אותה החזיק האדם שעמד מולה ושזה עתה סיים את נאומו.

"בחייך, אייב," ביקשה המנהלת העייפה, "תבוא לקראתי."

"אני אומר לך, מינרווה," הוא המשיך, "עשיתי את כל החישובים, כל ההנחות, כל הקווצ'ים האפשריים. אבל אין מה לעשות, לשפץ טירה כזאת אחרי כזה קרב... לא פחות מארבעים אלף חרמשים."

מינרווה הביטה בו באי אמון. מי היה מאמין שלנהל את הוגוורטס ידרוש, לפני הכל, התמודדות עם בעיה תקציבית? לא לזה היא התכוננה.

"ואני אומר את זה עם כל האהבה וההערכה שבעולם," המשיך אייב. "את היית המורה האהובה עליי בזמן שלמדתי פה, שתדעי. אני הכי בא לקראתך בעולם."

מינרווה הנהנה. היא התביישה להודות שלא לגמרי זכרה אותו בתור תלמיד. הוא אמור להיות בערך בגילו של סוורוס, אלא שהמנהל הקודם של הוגוורטס נרצח לפני שבועות ספורים, מותיר את מינרווה עם בור כלכלי עצום שייגרם כתוצאה משיפוץ הטירה אחרי הקרב.

"אייב, תן לי לחשוב על זה," היא ביקשה, "לפחות לילה אחד לישון על זה."

אייב הניח את המגילה שלו על שולחן העבודה. "אבל תחשבי על זה מהר, גברתי המנהלת," הוא הפציר, "שיפוץ כזה מורכב של טירה עתיקה זה לא משהו שעושים ביום יומיים, ואני עובד עם קוסמי התחזוקה והשיפוץ הכי טובים בשוק. אם את לא רוצה לפתוח את שנת הלימודים הבאה כשחצי מהטירה עדיין הרוס, אני מציע שתתחילי עם העבודות מהר ככל האפשר."

מינרווה הנהנה. הוא צודק. הזמן באמת שיחק לרעתה.

"תודה, אייב. תלווה את עצמך לדלת," היא ביקשה ממנו, "לילה טוב."

וכשיצא, היא הסתובבה אל עבר עשרות הדיוקנאות של מנהלי העבר שהיו תלויים על הקיר מאחוריה. בזמן הביקור של אייב הם העמידו פני ישנים, אבל עתה, כשאין עוד איש מלבדה, לא היה עוד צורך להמשיך בהעמדת הפנים.

"נו?" היא ירתה לעברם, "המנהלת הכושלת ביותר? האישה שתתפטר מתפקיד המנהלת עוד לפני תחילת שנת הלימודים? המנהלת האחרונה של הוגוורטס? מה יש לכם להגיד? קדימה, תוציאו!"

ומיד קמה מהומת אלוהים, כשעשרות קולות בקעו מפיות מנהלי העבר. כל אחד מנסה להישמע ולהתגבר על קולו של האחר.

מקגונגל נאנחה. "מה חשבתי לעצמי..." היא מלמלה, ואז נעמדה. "טוב, שקט. שקט! דממה!"

וההמולה שככה. כולם הביטו בה במתח, ממתינים לשמוע מה יש לה לומר.

"אלבוס, מה דעתך על האייב הזה?" היא שאלה את דיוקנו של דמבלדור.

"ראי, מינרווה," הוא פתח, "לפני שאביע את דעתי, אני אחזור על מה שאמרתי לך לפני כן – עלייך להאציל סמכויות! השתמשי בסגן שלך, או בראשי הבתים האחרים. הם ישמחו להיות לך לעזר."

"כן, ראשי בתים. עוד דאגה, אלבוס. עוד זריית מלח על הפצעים, תודה." היא מלמלה בארס. "השיפוץ הזה לא נתן לי אפילו רגע קט לחשוב מי יחליף אותי בהנהגת בית גריפינדור. טוב, לא חשוב. סוורוס, אתה הכרת את אייב הזה כשהייתם תלמידים?"

סוורוס נע באי נוחות בדיוקנו, כאילו מתקשה להתרגל לצפיפות בתוך המסגרת. "הפלפאפי בינוני," הוא מלמל, "למד שנה או שנתיים מתחתיי, לדעתי. אין זה מפתיע שמצא את עצמו בעסקי השמאות והשיפוצים, לא עבודה שדורשת מיומנות קסם גבוהה במיוחד..."

"דווקא קסמי בניין הם ענף מורכב של שינוי צורה," הקשתה מקגונגל, "ברמה כה גבוהה שהם לא נלמדים בהוגוורטס בכלל. אתה מבין, סוורוס, שזה דורש להחזיק בניין שלם ויציב, ולשמור על הקסם האצור שבתוכו? שלא לדבר על כל הפיזיקה והכשפומטיקה שמעורבת פה. דרוש ראש אנליטי. אבל, ובכן, אם אתה אומר שהוא לא היה מהתלמידים החדים, אולי לא כדאי לתת לו את התפקיד."

"אבל מינרווה, אם לא הוא, אז מי?" שאל ארמנדו דיפט. "שנת הלימודים בפתח. כל האגף שנפגע במלחמה לא ראוי. הקומה השביעית נפגעה כליל. אין גישה לחצי מחדרי המועדון!"

מינרווה התיישבה בכיסאה בחזרה באנחת ייאוש. "אני יודעת, אני יודעת," היא נאנחה, "יש כל כך הרבה לעשות."

מבטו של דמבלדור תפס את עיניה. "אתה צודק, אלבוס," היא אמרה פתאום, "זה הזמן להאציל סמכויות."

שלוש דקות לאחר מכן, פרופסור פליטיק כבר התייצב במשרד המנהלת. "קראת לי, מינרווה?" הוא צייץ.

מינרווה הנהנה. "פיליוס, אני ממנה אותך להיות הסגן שלי. אתה תשמש יד ימיני, אחראי למשמעת ולוגיסטיקה, וממלא את מקומי בהיעדרי. אתה גם תשמש איש הקשר שלי עם התלמידים, סגל המורים, ובפרט ראשי הבתים."

פליטיק הושיט למינרווה יד בחיוך. "נהדר, נהדר! איזה כבוד! סגן מנהלת הוגוורטס!"

הוא לחץ את ידה בחביבות, ואז אמר, "והאמת, מינרווה, זה מעולה שאת מעלה את זה, כי מלבד התקנים הפנויים לראש בית גריפינדור ולמורים לשינוי צורה, חקר המוגלגים והתגוננות מפני כוחות האופל, רציתי גם לשאול אותך לגבי התנאים שמגיעים לי כסגן המנהלת. את כיהנת בתפקיד הזה עד לאחרונה, אז בוודאי תוכלי לענות לי!"

מינרווה נאנחה. למה האצלת הסמכויות הזאת רק גרמה ליותר עבודה? "אל תדאג, אנחנו נטפל בהכל," היא ענתה. "בעצם, יודע מה? מעכשיו, אתה אחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של כל הטירה."

פליטיק נרתע. "מה? לא, מינרווה! התחזוקה היא תפקידו של אדון פילץ' החביב! וכל הניהול הטכני מופקד בידי שומר הקרקעות שלנו!"

"אתה צודק, פיליוס, אבל אנחנו במקרה חירום. אתה יודע, אנחנו לא עומדים בפתחה של שנת לימודים נורמטיבית," דיבורה של מינרווה נעשה מהיר, "שהרי מלבד איושים חדשים בצמרת הניהול של בית הספר, ישנו גם העניין הזה, שאינני יודעת אם שמת לב, אבל חצי מהטירה הרוס לחלוטין!"

פליטיק הנהן בדממה. הוא כבר שכח איך זה לקבל נזיפות ממקגונגל. בסופו של דבר היא אכן הייתה המורה שלו פעם, אבל זה היה לפני כל כך הרבה שנים...

"וכל עוד זה המצב, אני בספק רב אם נוכל לפתוח את שנת הלימודים הקרובה, פיליוס! עכשיו, הבט," היא החוותה בידה על גליונות הקלף העמוסים המכסים את שולחנה. "כל אלה הצעות מחיר משלל שמאים ושיפוצניקים, כאשר כל הצעה כזאת תדרוש כמה עשרות אלפי אוניות זהב מתוך תקציב בית הספר."

"ומה לגבי תרומות מחבר המנהלים?" הציע פליטיק, "או הלוואה ממשרד הקסמים?"

"איזה חבר מנהלים?!" מקגונגל דפקה בכוח על השולחן, "אתה מדבר על הגוף המושחת הזה שהנהיג לוציוס מאלפוי, שעכשיו נמצא במנוסה מהחוק כי הוא היה אוכל מוות? או שאולי אתה מדבר על משרד הקסמים, שילווה לנו מהכסף שאין לו אחרי טיפול בכל נזקי המלחמה?!"

"אז מה נעשה, מינרווה?" שאל פיליוס בדאגה, "איך נפתח את שנת הלימודים?"

"אני לא יודעת!" היא הרעימה, "גם אם נתגייס כולנו למשימת השיפוץ, כל הסגל, ועוד מתנדבים מוכשרים, לא נוכל לעשות זאת בכוחות עצמנו. זאת טירה בת אלף שנים לפחות, ודרושה עבודה ארוכה של קסם בנייה מורכב כדי להספיק לתקן את הכל בחודשים שנותרו עד אחד בספטמבר. אז תמסור לפומונה והוראס שהשנה הנופשון של ראשי הבתים מבוטל, אלא אם תעזור לי למצוא פתרון!"

"לא, רק לא הנופשון של ראשי הבתים!" פליטיק נהיה לבד, "מינרווה, את יודעת כמה זה חשוב לגוף ולנשמה!"

"אז תן לי פתרון!" מינרווה גהרה. "התייעצתי עם פרופסור וקטור, אין ברירה – כדי שבית הספר לא יפשוט רגל, חייבים לוותר על משהו, וזה לא יכול להיות השיפוץ."

פליטיק נאנח. הוא אכן ציפה לקבל את תפקיד הסגן, אבל לא חשב שזה ידרוש ממנו מעמסה נפשית כה גדולה. וכך הוא מצא את עצמו, יחד עם שומר הקרקעות, בשולחן אפלולי בפונדק ראש החזיר, מבכה על מר גורלו.

"את הנופשון, האגריד! היא רוצה לקחת לנו את הנופשון!" הוא ייבב, ומחה את דמעותיו בעזרת ממחטה שהייתה מונחת על השולחן.

"אה..." מלמל אברפורת', שבדיוק בא אליהם עם מגש עמוס בכל טוב, "אני במקומך לא הייתי עושה את זה, אני לא בטוח מה עבר על הממחטה הזאת..."

האגריד הגניב מבט לעבר המגש. "דמבלדור כבודו," הוא אמר, "אנחנו פה לא הזמנו כל כך הרבה לאכול. פליטיק פה הוא אין לו כסף, לא שמעת? ולך במגש יש פה אוכל יקר, זה לא אני הזמנתי."

"אה, זה מתנה בשבילכם מהבחור שם," אברפורת' החווה בראשו לבחור צעיר שישב על הבר. היה לו שיער שחור מדי, באופן לא טבעי, ובניגודיות כה עזה - עור כל כך בהיר, שהבחור ההוא נראה מעט חולה. כשהאגריד ופליטיק הבחינו בו, הוא נופף להם לשלום.

"אני לא הזמינו לי אוכל במסעדה מאז שאח שלך כבודו הוא העסיק אותי פה בהוגוורטס!" התרגש האגריד באוזני אברפורת', "מי זה הבחור ההוא?"

"אה, מאיפה לי?" רטן אברפורת', ואז הניח את המגש ושב לעיסוקיו מאחורי הבר.

לא חלפה דקה, ואותו בחור נעמד, מה שהסגיר את הגובה הרב שלו. הוא פסע לכיוונם, כשבכל צעד גלימתו השחורה מתנופפת לאחור וחושפת את שוליה האדומים ואת רגליו הדקיקות והארוכות. וכשהגיע, הוא לא הצליח להבליע את חיוכו.

"היי, סלחו לי," הוא פתח, "שמי אלפונס, לכבוד הוא לי להזמין לכם ארוחה."

פליטיק התבונן בו. "נפגשנו פעם, אלפונס?" הוא שאל.

"הו, כן," אלפונס חייך, "כלומר, אתם בוודאי לא זוכרים אותי. אני למדתי בבית רייבנקלו, סיימתי את לימודיי בבית הספר לפני כמה שנים. אתה היית ראש הבית שלי, פרופסור פליטיק. אבל תלמידים רבים ומוכשרים עברו תחתיך, אין סיבה שתזכור אותי, אחד מיני רבים, בכל זאת..."

פליטיק הנהן. "תמיד כיף לפגוש בוגרים, גם אם עבר זמן," הוא צייץ. "בוא, אלפונס. שב עימנו."

אלפונס מיד לקח כיסא משולחן סמוך והתיישב לצידם. "האגריד, שמעתי שגם אתה פרופסור," הוא החמיא לשומר הקרקעות, "וזה נהדר. לצערי לא זכיתי ללמוד תחתיך, למדתי טיפול בחיות הפלא תחת קודמך בתפקיד."

האגריד חש חמימות באיזור הבטן. "נו, תמיד כיף לשמוע," הוא ענה, ולגם שלוק גדול מהוויסקי אש שלו.

"אני מתנצל, שוב, רבותיי. לא תכננתי להתערב," אלפונס המשיך, "אבל שמעתי את השיחה שלכם. נשמע שבית הספר האהוב שלי – שלנו – עומד בפני קשיים כלכליים קשים."

"כן, השיפוץ, השיפוץ," האגריד מיד ענה. "אני אמרתי לזאתי, למקגונגל כבודה, שאי אפשר להתקרב לכל האגף המערבי, ושכל גרמי המדרגות הושבתו, וכל הקומה השביעית מחוץ לתחום, כי הקרב הוא עשה נזק גדול מדי. הטירה הפכה למקום מכוער ומסוכן."

"נו, אז מה הבעיה?" שאל אלפונס.

"שיפוץ כזה, להשיב את הטירה למצבה ערב הקרב, זה עסק יקר, נערי!" השיב פליטיק. "זה יזלול את התקציב של כל בית הספר! לא יישאר כסף אפילו לתה בחדר המורים!"

"אה", אלפונס אמר, "תסלחו לי, כן? אבל זו שטות."

האגריד ופליטיק הביטו בו. פיו של פליטיק היה פעור לרווחה.

"אין כל סיבה שהשיפוץ יהיה יקר כל כך," אלפונס המשיך. "אני יכול לשפץ את כל הטירה, לבדי, תוך עשרה ימים בלבד."

"לא," האגריד מיד אמר.

"זה לא ייתכן," הסכים פליטיק. "קסמי בניין שנוגעים לטירה קסומה ועתיקה כל כך... ההערכה הקצרה ביותר הייתה שלושה חודשי עבודה!"

"עשרה ימים, רבותיי, לא יום אחד יותר," אלפונס חייך.

"לבדך?" פליטיק וידא.

"כך אמרתי," אלפונס המשיך.

"בלי צוות? איך?"

אלפונס הכניס את ידו לדש גלימתו, מוציא משם פתק. "למדתי תחת קוסמים מוכשרים במיוחד, ופיתחתי כישורים. בכל זאת, התחנכתי בבית רייבנקלו."

הוא הושיט את הפתק לפליטיק. "תן את זה למנהלת – או למי מכם שהתמנה להיות הסגן שלה –"

" – אני הסגן שלה!" פליטיק צייץ.

"נו, מעולה!" חיוכו של אלפונס רק הלך והתרחב. "כאן יש את פרטי הקשר שלי, למקרה שתרצה להיעזר בשירותיי."

פליטיק חטף את הפתק מידו, עיניו נצצו כאילו מצא אוצר, אבל אז הניצוץ כבה.

"המחיר, נערי," הוא אמר לאלפונס. "זאת שאלה של מחיר. אתה צריך למסור הצעת מחיר מסודרת. מקגונגל לא תסכים לקחת אותך לעבודה בכל מקרה אחר."

"למיטב ידיעתי," אלפונס ענה, "הניהול האדמיניסטרטיבי מופקד בידי הסגן ושומר הקרקעות, ושניהם נמצאים כאן מולי. ולגבי המחיר, אל תדאג. זה יהיה זול הרבה יותר ממה שנדמה לכם."

"כמה?" פליטיק שאל, "עשרת אלפים אוניות?"

אלפונס צקצק בלשונו. "אף לא גוז אחד."

האגריד ופליטיק החליפו מבטים, ואז פרצו בצחוק.

"גוז אחד!" האגריד ירק בירצפת, "בשם מרלין!"

פליטיק ניסה להרגיע את עצמו בכוח. "נו, קדימה, אלפונס נערי, נקוב במחיר שלך. אל תדאג, כל ההצעות שקיבלנו נעו מעשרים אלף אוניות וצפונה."

אלפונס נשאר רגוע. "אף לא גוז אחד," הוא התעקש.

"נו, אלפונס, בחייך, איפה הקאץ'?" האגריד שאל, "אני פה לא חושב שאתה עד כדי כך נדיב."

אלפונס כבש את מבטו ברצפה, כאילו נחשף בקלקלתו. "נו, נו, האגריד, חוכמת הרחוב שלך תמיד מנצחת."

הוא הישיר את מבטו. עיניו השחורות התמקדו בפליטיק עד כדי כך שהפרופסור הזערורי חש צריבה קלה באחורי ראשי.

"תראו, אני צייר," אלפונס פתח, "והחלום שלי תמיד היה להתפרסם ולהצליח. בינתיים עסקי השיפוץ הפכו לפרנסתי העיקרית, והציור והאומנות נשארו תחביב."

"יפה, מצאת דרך אחרת להביע את הכישרון שלך עם הידיים," העיר פליטיק. "זו אכן חשיבה יצירתית המצופה מבוגרי הבית שלי!"

"אז הבקשה שלי היא שבכל אותם אגפים חדשים שאשפץ, תתנו לי לתלות את התמונות שלי," המשיך אלפונס. "זה כל מה שאני מבקש. קצת הכרה, קצת פרסום, ובתמורה לכך, תקבלו תוך עשרה ימים טירה חדשה."

"ממש כאילו הקרב לא היה מעולם?" שאל פליטיק.

אלפונס רק המשיך לנעוץ בו את מבטו. "לא רק זה, היא תהיה אפילו משופרת."

כעבור שלושה חודשים, המוני תלמידים כבשו את האולם הגדול וזללו מכל טוב בזמן סעודת פתיחת השנה. כמה עשרות תלמידי שנה ראשונה נרגשים ישבו ביניהם, מאושרים מכך שזה עתה מוינו.

בסיום הסעודה, פרופסור מקגונגל נעמדה במקומה בכיסא המנהלת, וכל יושבי האולם השתתקו.

"ברוכים הבאים לכל התלמידים החדשים," היא פתחה, מקווה שאיש לא ישים לב לרעד הקל שבקולה, "וברוכים השבים לכל התלמידים הוותיקים. שנה מאתגרת לפנינו, בה נלקק את הפצעים מהשנה שעברה. אך אני מבטיחה שתחת ניהולי, רמתו של בית הספר רק תמשיך לעלות."

מלמולים קלים נשמעו, אך מינרווה נעצה מבט מקפיא ביושבים, והם השתתקו שוב.

"לפני שניגש להצגת המורים החדשים, ונחזור על האזהרות הרגילות, עליי להזכיר לכם כי מבנה בית הספר נפגע קשות באירועי השנה שעברה. ואולם, מחובתי לספר לכם כי במהלך הקיץ בית הספר שופץ קליל, תחת ניהולו של אלפונס," היא החוותה בידה לאלפונס שישב בקצה שולחן הסגל. מחיאות כפיים מנומסות נשמעו, והוא החווה קידה עדינה.

"בכל אותם אגפים שנפגעו, נתלו דיוקנאות חדשים, מעשה ידיו של אלפונס. אנחנו מזמינים אתכם, תלמידים, מורים ורוחות, להסתובב בטירה המשופצת והמשודרגת – לפני שעת כיבוי אורות כמובן – ולהתרשם מיצירותיו של אלפונס."

מחיאות כפיים ספורות נשמעו שוב.

"וכעת, ברצוני להציג את המורה לשינוי צורה..." המשיכה מינרווה, אבל לאלפונס זה הספיק. הוא ניצל את הפוקוס שהוסר ממנו, קם חרישית ויצא מהאולם. תוך דקה הוא כבר יצא מהטירה, נותן בה מבט אחרון לפני שעזב. אין לו עוד מה לעשות שם. לא באופן פיזי, לפחות.

		הפרק הבא