איימי גריינג’ר

-הקדמה-

תמיד הרמיוני התאומה שלי ואני היינו.. משונות. היינו גורמות לדברים לקרות כשהיינו כועסות, וקרו לנו דברים שלא יכולנו להסביר.

אבל לפני שנתיים, הבנו למה כל זה קרה. אנחנו מכשפות. לא מסוג המכשפות שמתחבאות מתחת למיטה שלכם או מפחידות ילדים, אנחנו מכשפות שמשתמשות בכוח שלנו בחכמה ובטוב לב.

איך גילינו את זה אתם שואלים? קיבלנו מכתב מהוגוורטס, שזה בית ספר לכישוף ולקוסמות, ובו היה כתוב שאנחנו מכשפות! ומאז, חיינו בהוגוורטס. זה היה הבית. לא שום מקום אחר.

בהוגוורטס הכרנו שני חברים שכנראה, אם תשאלו אותי.. ישארו איתנו לכל החיים; רון וויזלי והארי פוטר. הארי פוטר הוא הילד הכי מפורסם בעולם הקוסמים, וזה בגלל שהוא שרד את קללת ההריגה! והוא פשוט גיבור.

באמת. ורון.. הוא יותר מצחיק ונחמד, ונראה לי שהרמיוני טיפה דלוקה עליו, למרות שהם כל הזמן רבים..

״יאללה, איימי!!״ שמעתי את קולה הצווח של אחותי. השעה הייתה שש בבוקר. שש בבוקר! והיא רצתה שאקום! ״איימי! אני יודעת שהשעה שש בבוקר אבל חייבים לקום! יש לנו מבחן בשיקויים בשש וחצי!״

שיט. חייבת לקום! ״אני קמה!!״ קמתי וקפצתי מהמיטה. ולמה הייתי חייבת לקום? טוב... היחסים שלי ושל הפרופסור לשיקויים, סוורוס סנייפ, לא ממש חמים. ואם הייתי מאחרת למבחן הזה, אני יודעת שגם אם הייתי עושה אותו

ועונה על הכל נכון, הוא היה מוריד לי נקודות על הדברים הכי קטנים ולבסוף נותן לי 0. עגול. 

בכל מקרה, ידעתי שלא נשאר לי עוד הרבה זמן.. אז ברגע שקמתי, לקחתי מהר את מברשת השיער, והסתרקתי במהירות מול המראה. לאחר מכן, התלבשתי, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, עשיתי קוקו

ואני והרמיוני רצנו לכיתת השיקויים. איכשהו, גם כשהרמיוני רצה, היא עדיין נראתה מהממת.. כאילו היא בזבזה שעות על התארגנות. ״איך את כבר מאורגנת??״ שאלתי. 

״אה! התעוררתי בחמש כבר!״ הרמיוני ענתה. ידעתי. הרמיוני היא הילדה המושלמת.. 

״יותר מהר, איימי! הארי ורון מחכים לנו בכיתה..״ 

״מה? איך את יודעת?״

״דיברתי איתם לא מזמן..״ 

״מה?! גם הם התעוררו בחמש?״ שאלתי בהלם. ״כל כך לא מתאים להארי!״ מלמלתי בשקט שאיכשהו הרמיוני שמעה..

הרמיוני לפתע עצרה. ״מה אמרת?״ 

״סתם!! פשוט.. לא כל כך מתאים לו.״

״אפשר לשאול משהו?״ הרמיוני חייכה חיוך זדוני.

״בטח..״ 

״למה את מרגישה כל כך קרובה להארי?״

״אני?! מרגישה קרובה ל...הארי??? פחחח! לא!! ממש לא!״ הכחשתי כמה שיכולתי.

״אוקיי, גברת.. אז למה כל פעם שאנחנו מדברות על הארי את ממלמלת לעצמך דברים כמו; ׳ברור, זה הארי!׳ או ׳היה לי ברור שהארי יגיד את זה..׳ או כמו עכשיו ׳כל כך לא מתאים להארי!׳?״

״חחחח, ה-ר-מ-י-ו-נ-י!! אני פשוט.. מכירה את החבר הטוב שלי!!״ 

״׳החבר הטוב שלי!׳״ הרמיוני חיקתה אותי. ״אוקיי, ילדה.. אז למה את כל כך אדומה?״

״אמממ.. כאילו.. את יודעת.. אמ...״ מלמלתי כשהרגשתי את הפנים שלי מאמידות. אוי, נו.. הרמיוני צדקה. אני באמת קצת אדומה כשמדברים על הארי!

״יאללה!! אנחנו מאחרות למבחן! רוציייייי!״ העברתי נושא ולאחר מכן שתינו צחקקנו ורצנו לכיתת השיקויים.

הגענו לשם מתנשפות, וראינו את הארי ורון יושבים אחד ליד השני בפינה ומדברים. רון היה נראה עוד קצת עייף, והארי היה עם שיער מבולגן שנראה כאילו בדיוק קם מהמיטה, אבל באותו הזמן היה נראה

הכי עירני שיש.

׳הארי נראה מדהים כשהשיער שלו כזה מבולגן..׳ קול אחד לחש בראשי. ׳דיי. דיי. אתה לא אמיתי.׳ הקול הפנימי שלי השיב. ׳תראי איך את מסמיקה! הרמיוני צדקה!!׳ הקול הזה התעקש. נשמתי עמוק כדי להשתיק אותו. ״מה יש לך היום?״ הרמיוני צחקקה.

״יאללה, בואי!״ היא אמרה והלכנו לעברם.

״היי, איימי!״ רון קרא לכיווני. ״היי, רונלד! לא ממש קמת עוד, הא?״ השבתי בצחקוק.

״מה קורה, היפיפייה הנרדמת?״ הארי שאל בחיוך ביישן ובקול נמוך. ׳איימי!!!! הוא קרא לך ‏״יפיפייה״!!״ הקול בראשי צווח.

ולרגע, הבטן שלי התהפכה וממש יכולתי להרגיש קצת פרפרים..

אוי לא. הנה, שוב אני מסמיקה.. ״א-אני בסדר! אתה יודע, לא ממש מתאים לך להתעורר מוקדם!״ השבתי בטון לחוץ.

הארי צחקק. החיוך שלו עשה לי הרגשה משונה-נעימה. ׳את קצת בקטע שלו...׳ הקול חזר. שוב נשמתי עמוק. ״איימי, מה יש לך??״ הרמיוני שוב שאלה והפעם לא צחקקה, אלא נראתה ממש מבולבלת.

״הכל טוב!!! קצת לחוצה מהמבחן... את מכירה את סנייפ.. הערפד הזה.. שכולם שונאים אותו ואת השיעורים שלו!" אמרתי ולאחר מכן התגלגלתי מצחוק. אבל הרמיוני, הארי, ורון, לא צחקו, אלא נראו ממש נבוכים והיה נראה כאילו ניסו להגיד לי משהו.

לפתע, הרמיוני התקרבה, ואז הבנתי הכל.

״מאחורייך.״ היא לחשה לי באוזן.

והסתובבתי למראה הפרופסור סנייפ..

		הפרק הבא