ומה אם הארי היה צליאקי

בס"ד

הפאנפיק מדורג pg13 מטעמי אזכור מפורש של מוות. ראו הוזהרתם!

בדרך פריווט מספר 4 היה נעים באותו בוקר בתחילת ספטמבר – נעים עד כדי כך שהדוד ורנון התיר לעצמו ללבוש את החליפה הכחולה ולא את החומה. הארי, לעומת זאת, לבש חיוך קטן שלא התאים כלל למסדרונות הצרים והקרירים של בית הדרסלים. המכתבים, הינשופים, הבית על האי הקטן – כל זה היה עכשיו מאחוריו; ולפניו: רכבת אדומה, טירה מסתורית, ושנה שלמה שבה, כך דמיין, לא יכריחו אותו לאכול שאריות קרות של קציצות עם רוטב אפור.

"תאכל משהו," אמרה הדודה פטוניה, והניחה לפניו צלחת עם טוסט עבה ועגמומי. "אתה צריך לגדול. ילדים בגילך צריכים גלוטן."

"מה?"

"גלוקוז," חזרה פטוניה על משהו אחר לגמרי. "למה צריך לומר לך כל דבר פעמיים?"

"אני לא רעב," שיקר הארי בחינניות של ילד שניצל לא מזמן ממתקפת מכתבים מהשמיים. כל הכבוד לו, יש לו עוד חמש שעות לחיות והוא עדיין מצליח להיות מנומס. הוא דחף את הצלחת בעדינות, והביט בחלון. בעיני רוחו הוא ראה רכבת רועמת, עשן לבן, ואולי, רק אולי, איזו עגלה עם ממתקים.

הדוד ורנון טרטר אותו למכונית, קילל תחת שפמו את כל מה שמתחיל באות ה' ונגמר ב-'וגוורטס', והוריד אותו בתחנת קינגס קרוס.

"תמצא את תשע ושלושה רבעים," אמר, ואיך שסיים את המשפט פרץ בצחוק חסר שיניים (הן נשרו לו בגלל הסוכר שיש בכריכים של פטוניה), התניע ונסע. הוא ופטוניה היו צריכים לנסוע עם דאדלי לבית החולים להוריד את זנב החזיר.

הארי עמד עם העגלה, חיפש עמודים לדבר אליהם, עד שמישהי עם שיער אדמוני והילה אימהית של מי שראתה כבר שבעה ילדים רצים בין עמודים, קראה: "לאיזה שנה אתה, מתוק?"

"ראשונה," אמר הארי.

"אל תדאג," היא אמרה. "הכל עניין של חצי ריצה, רבע אמונה, ושמינית מזל." ואז החיוך שלה התרחב: "רוצה כריך?" היא הוציאה מהתיק בד משובץ ומתוכו הוציאה חבילה מלאה כריכים, ודחפה ליד של הארי. היה לזה ריח של לחם ביתי, חמאה, קצת ריבה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

"הכנו עם ריבה ובצק ביתי," הוסיף נער ג'ינג'י ממושקף שעמד לידה, "אמא שמה שלושה סוגי קמח שונים – שיהיה רך במיוחד."

"תודה," אמר הארי. הוא לא ידע איך לומר לא, והאמת – גם לא רצה. עד אותו רגע ידע על גלוטן בערך כמו שידע על רשת פלו.

הוא בלע את הכריך בשתי נגיסות. בפיו התפשט טעם חמוץ־מתוק, ובבטן… ובכן, בבטן כבר התחילה ישיבת ועדת חירום, אבל הוא עוד לא הרגיש בזה. מה שהוא כן הרגיש זה איך הלחם היה רך במידה המושלמת של לחם שלא אמור להיות רך – כזה שמספר סיפורים על טחנות קמח עתיקות, סירים מהבילי חמאה, וטוסטר שעשה שמיניות באוויר.

"יש עם ריבה, כמו שפרסי אמר לך," החלה האישה האדמונית לפרט, "יש עם עוף מצופה פירורי לחם, ויש… טוב, זה של התאומים, עם הכל."

"מה זה 'עם הכל'?" שאל הארי.

"עם ההההההכל," קרצה גברת וויזלי. "בצק דק, בצק עבה, קמח לבן, קמח לבן יותר, וקצת בייגלה טחון בשביל הפריכות."

הארי אכל אחד. ואחריו עוד אחד. ורבע אחד נוסף "רק כדי לטעום". ואז, בלי לשים לב, כבר רץ אל העמוד שבין תשע לעשר, חודר בו כמו שוקולד חם לתוך בצק שמרים. בפניו נפתח עולם חדש מלא בערפילי רכבת קיטור אדומת קטר, והארי נשם עמוק.

כשמצא קרון ריק לשבת בו, לא חלפה דקה והוא ראה את אחד הילדים הג'ינג'ים ממקודם – זה שנראה בגילו של הארי בערך – ניגש אליו.

"אתה הארי פוטר?" הוא שאל אותו.

"כן," אמר הארי, ושניהם הביטו אחד בצלקת של השני (אצל רון הצלקת הייתה בנשמה – מסיפורים עם התאומים).

"אפשר לשבת?"

"בטח," אמר הארי.

"אני רון," רון הציג את עצמו. שתי מילים תמימות של היכרות. ממש לא כמו שתי המילים שבאו אחר כך. שתי מילים שעתידות להרוס את חייו של הארי: "רוצה מהעגלה?"

לאחר כמה דקות לא מעניינות של נסיעה, בהן הארי פינטז על אותה עגלה, נשמעה דפיקה קטנה מבחוץ, דומה לדפיקות על דלת שמביאות בשורות טובות או עלילה צדדית בלתי נשכחת.

העגלה.

זו לא הייתה סתם עגלה – זה היה חזון. היכל תיאטרון של כל המתוקים שהומצאו כדי לשכנע ילד להיות אמיץ יותר. ועליה: צפרדע־שוקולד קופצנית, סוכריות בכל הטעמים, עוגת דלעת אישית עם בצק לבן כל כך שאפילו עננים היו מסמיקים לידו, עוגיות שחורות־לבנות שמבינות את המורכבות של החיים, עוגיות אחרות עם חתיכות פצפוצי גלוטן בגודל של אגרוף, וחפיסת ופלים (בספר המקורי לא היה אבל בפאנפיק הזה יש).

"תרצו משהו מהעגלה, חמודים?" קרקרה המכשפה שהובילה את העגלה.

"ניקח קצת מכל דבר," אמר רון בביטחון.

"אתה בטוח?" שאל הארי.

"אם יש כלל בהוגוורטס," אמר רון, "זה 'קצת מכל דבר'. תאמין לי, אחים שלי לימדו אותי דבר או שניים."

"אה, אוקיי," ענה הארי ורוקן חצי עגלה. אפילו בוגארט היה נבהל מהכמות.

הארי שילם… כלומר, העניק לעולם רגע שבו ילד שפעם לא היה לו כלום נותן לעצמו הכל. ניירות הצלופן נקרעו, מרשרשים כמו דפים בספרייה של הוגוורטס.

הביס הראשון היה כמו צמר גפן מתוק: מתיקות, חמימות, פריכות. השני – עוד יותר. השלישי – חגיגה. הרביעי – פגישה בין מתיקות למליחות שמזמינה אותך בארשת פנים סוערת לבלוע עוד. החמישי… משהו זז בבטן, והפעם הארי הרגיש.

"זה קצת כבד," העיר הארי, אחרי הביס התשיעי, "אבל טעים."

"כבד זה טוב!" צחק רון. "זה ממלא אותך עד הסוף!"

בינתיים, במערכת העיכול של הארי, התרחשה דרמה גדולה פי כמה מהקרב על הוגוורטס שיתרחש אי שם בעתיד שלא יגיע: חומות המעי ניסו נואשות להדוף את פולש הגלוטן, אך אלפי חלקיקי קמח פרצו פנימה כמו צבא של אוכלי מוות, בלי מסיכות, בלי רחמים. הארי פלט אנקה.

"אתה בסדר?" שאל רון.

"בטח," אמר הארי. "בוודא–" הוא עצר. משפט שאוטוטו היה הופך לקאצ’פרייז של גיבור מפאנפיק אחר, נעצר באמצע, ונחתך לשניים כמו לחמנייה עגולה שהיא גם מתוקה וגם קטלנית.

הדלת נפתחה שוב. "סליחה," אמרה ילדה עם שיניים בולטות וזה, "ראיתם במקרה… רגע, אתה הארי פוטר!"

"נכון!" הארי ניסה לצהול בתגובה.

"אני הרמיוני," היא אמרה מיד, כאילו הציגה מאמר. "הרמיוני גריינג’ר. אתה נראה סובל, אשמח להיות לעזר."

"נשמע נהדר," אמר הארי, ופניו קיבלו צבע של גפילטע פיש. "יש לך במקרה קלבטן?"

הרמיוני חשבה. "אולי בהוגוורטס יש להם. למה?"

"אני… חושב שאני… הולך להתעלף," מלמל הארי, והניח את הראש על השולחן.

"אוי לא," אמר רון, "בטח סתם יותר מדי עוגיות. קח עוד אחת, זה תמיד עוזר לי."

זה לא עזר.

הגלגלים שקשקו. בחוץ, שדות. בפנים, מערכת חיסונית שמכריזה מצב חרום. אם היה אפשר לשמוע אותה, אולי היא הייתה נשמעת כמו סקיב צרוד שמנסה להסביר לשוטרים בתחנת רכבת מוגלגית שיש מחבל בצק חופשי.

על הדופן של המעי הדק (שלא היה דק בכלל, תודה ששאלתם), נפתח ישיבת חירום:

"גברת, זה שוב הוא."

"מי?"

"האויב עם ה-G. גלוטן."

"כמה?"

"כן."

"שלוחת נוגדנים – לפעולה!"

הנוגדנים, יצורים מלאי תום ורגש לאומי, הסתערו על האויב. אבל הגלוטן מלוטש, מחליק, מתעתע. קולטנים מבולבלים מכריזים על כל דבר כאויב – גם על הרצפה של הרכבת. עכשיו גם פיסות תמימות של רקמותי מעי מתחילות לקבל אש. בלגן. רעש. נפיחות של רוחות. וזה עוד לפני עוגת הדלעת.

הארי התיישב, קם, התיישב, נשם. הזיעה הופיעה, דקה כמו קלף חדש. "אני… אולי אני אלך לרגע," אמר.

"שירותים?" שאל רון בקול שבו דואגים לחבר הכי טוב שלא פגש מעולם עד לפני שעה.

"שירותים," אמר הארי, והלך בקו ישר ובזיגזג בו־זמנית.

במסדרון הוא חלף על פני עולמות שלמים: תאומים שמוכרים סוכריות שמשנות צבע לשון, נער בלונדיני קטן שמתרגל מבט מתנשא מול החלון ("דראקו, אל תשכח לשמור על מוניטין!" קולה של אמו עוד הדהד במוחו), וחתול במבט של "אזהרה: עומד לקרות משהו מטופש".

כשהארי חזר לקרון שלו, הילד הבלונדיני שדמיין את אמא שלו כבר היה שם ליד רון. "אז אתה באמת הארי פוטר," הוא אמר.

"זה לא זמן טוב, מאלפוי," הזהיר רון. "הארי כרגע לא ממש..."

"אה, תמיד זמן טוב להכיר את האנשים הנכונים," אמר דראקו. "יש מסלית'רין ויש… אחרים."

הרמיוני קימטה את מצחה. "לא ככה בוחרים חברים."

"אני בוחר מצוין," אמר דראקו, ואז העיף מבט בשולחן. "תגידו אתם אוכלים את העגלה כאילו? מה נסגר?"

"קצת מכל דבר," דקלם רון.

דראקו חשב רגע. "זה נשמע כמו שגיאה פטאלית." הוא סקר את הארי. "אתה נראה… אפור."

"תודה," אמר הארי, ואחז בבטנו.

"תשמע לפעמים לעצה טובה מאויב," אמר דראקו, "פחות בצק, יותר–"

"צא," אמר רון.

דראקו משך כתף, יצא, ונשבע בליבו שמתישהו הוא עוד יגיד "אמרתי לכם" בקול.

העגלה חזרה.

הפעם עם דברים שמוגדרים כ"קלים": לחמניות מתוקות מפוצצות בצק, סופגניות שיחזיקו מעמד עד חנוכה הבא, בייגלה רך וענק שמכסה חצי שולחן.

"אולי משהו קל?" הציעה מוכרת העגלה בחיוך שראה דברים.

"לא," אמרה הרמיוני מיד. "זאת אומרת – כן, אבל לא לו."

הארי כבר ענה "אני…", אבל המילה התמסמסה. משהו בלחמנייה הזאת נראה כמו בית. כמו "ברוך הבא." כמו "סוף סוף מישהו דואג לך."

"אחת," אמר.
"רק אחת," אישרה המוכרת. עם כזו רווחיות, היא תכף תחזור גם לסיבוב שלישי.

ביס. שקט. ואז – גל של עייפות. גל שני של כאב. הראש נטה, הידיים רעדו. הנוף בחוץ נעשה חד מדי.

"הרמיוני…" הוא לחש.

"אני פה," היא אמרה, וקפצה לעמוד לצד המושב. "תנשום."

"אני… מרגיש… כאילו…"

"תנשום," היא אמרה, "אנחנו תכף מגיעים."

הארי אחז בשרוולה. "הרמיוני, לפני מותי, רציתי להוריש לך את..."

ואז הוא איבד את ההכרה.

"אני יוצאת לקרוא לאיש צוות," הרמיוני מיד אמרה ורצה משם. רון הביט בה, פיו מלא בעוגה, והוא באמת לא הבין על מה כל הדרמה.

"זוזו, זוזו," אמרה המכשפה מעגלת הממתקים, שמתברר שהייתה המבוגר היחיד ברכבת. הייתה בה סמכות של מי ששמעה אלף פעמים את המשפט "אני בסדר" ולא האמינה לאף אחד. היא נגעה במצח שלו, ואז הניפה את שרביטה.

הארי התנועע קלות ופקח את עיניו.

היא התכופפה ולחשה: "חמוד, מה אכלת?"

הארי ניסה להיזכר. "פאי… לחמניות… כריכים…"

"קצת מכל דבר!" דיקלם רון בגאווה.

היא הנהנה. "הכריכים של גברת וויזלי?"

"כן," אמר.

היא נאנחה. "לעזאזל, בשם מרלין. הם טעימים כמו החטא הקדמון. תשמע, יש לי שיקוי כללי להרגעת מעיים. לא משהו חזק מאוד, אבל יעזור קצת. תפתח את הפה, מתוק."

הארי שתה. לרגע קצר משהו נרגע. ריח של נענע, קצת מרירות, הרבה תקווה.

ואז — עוד גלים. מערכת העיכול הרגישה כמו לחימה בשוכות, ואז למלחמה על טירות, ואז למשהו שכבר אין לו דימוי כי אין כוח.

"אנחנו עוצרים עוד מעט," אמרה המוכרת, וזרקה מבט לחלון. "הוגסמיד."

"מי מקבל שם?" שאלה הרמיוני, "איזה רופא?"

"בדרך כלל אף אחד," ענתה המכשפה. "כולם שמחים ובריאים, כי הם בני 11 שאין להם דאגות. אבל היום זה מקרה אחר."

העגלה האטה. תחושת בלימה, שריקה, צעקות שמחה של ילדים שלא יודעים שבספר הזה יהיה גם דם. דלתות נפתחו.

"תלמידים חדשים, הנה לכאן!" האגריד קרא. הוא רטט כולו מהתרגשות, מחפש במבטו את "הארי פוטר" המפורסם.

ואז הוא מצא אותו, שוכב חסר תנועה על ספסל הקרון, מוקף עטיפות ממתקים, פירורי לחמניות, וריח עמוק של עוגת דלעת.

"אוי," אמר, קולו קטן. "הארי?"

הוא נכנס לרכבת, בזהירות של דוב שמחזיק אפרוח. הוא הרים את הארי בזרועות שלא נועדו להרים ילדים דקיקים, אבל ידעו להיות עדינות כשהיה צריך.

"נביא אותו לבית הספר," אמר. "למישהו שיודע."

"הוא צריך רופא," אמרה הרמיוני. "יש לכם?"

"יש לנו," אמר האגריד. "יש לנו. בהוגוורטס יש משהו לכל דבר, בדרך כלל."

עד מהרה הובהל הארי למרפאה. דמבלדור כבר חיכה שם. הרופא של בית הספר (לא מדאם פומפרי אלא זה שאחראי על טיפול במחלות מוגלגיות. אנחנו לא שומעים עליו בספרים הרגילים כי אין לו מה לעשות רוב הזמן) הגיע בריצה, בחן את המצב ונאנח.

"גלוטן," הוא לחש, בקול כבד. "הילד היה צליאקי. לא עמד בזה."

הרמיוני התקרבה. "אפשר… לשבת איתו?"

"כן," אמר דמבלדור. "כולם יכולים."

רון התיישב, ידיו בתוך ידיו של הארי. "סליחה," אמר, בלי להסתכל על אף אחד. "אני תמיד אומר 'קצת מכל דבר'. לא ידעתי."

"גם הוא לא," אמרה הרמיוני.

האגריד ניגב את עיניו בגב היד. "ילד טוב. תמיד הם ילדים טובים."

מקגונגל, שהגיעה לשם באיחור, הרכינה את ראשה. "טוב, לפחות לא הרגו אותו אוכלי מוות."

דמבלדור, שנעמד מאחוריה, מלמל: "לפעמים, פרופסור, האויבים הגדולים ביותר שלנו… הם הפחמימות."

האולם הגדול נראה גדול מאי פעם. התקרה הראתה לילה צלול. מאות נרות ריחפו ללא תכלית. תלמידים התיישבו, לוחשים, מרכלים, הולכים ומתלחשים שוב. המצנפת נחה על השרפרף, מבצעת בראשה חזרה אחרונה לשיר שכתבה על אומץ, חכמה, נאמנות ותככים.

אבל במקום זה, דמבלדור עמד. ידיו על הדוכן. שקט נפל בפתאומיות.

"לפני שנפתח את שנת הלימודים," אמר, "אני חייב לומר לכם אמת שאינה פשוטה. תלמיד שנה א' בשם הארי פוטר לא יישב איתנו כאן."

שלוש מאות לבבות נדרכו.

"הוא נפטר היום, בדרכנו לכאן," המשיך. "כתוצאה מרגישות חמורה למזון. מילה שאיננה קסם, ודווקא משום כך לעיתים חזקה מכל לחש. איננו מדברים על הדברים האלה מספיק. היום, נלמד לדבר."

דמבלדור עצם עיניים לרגע. “לזכרו של הארי, הסעודה כולה תכיל אך ורק מאכלים עתירי גלוטן. למען כל המזון שהוא לא יזכה לטעום ממנו לעולם."

הוא הביט במצנפת. "וגם, נזכור שילד יכול להיות גיבור עוד לפני שהוא עף על מטאטא. לפעמים, האומץ הוא פשוט לומר: 'לא, תודה'."

בסוף, הארי פוטר נקבר בבית הקברות של מכתש גודריק, תחת מצבה שעליה נחרט:

"הילד שנשאר בחיים, עד הכריך של אמא של רון".

מישהו – אולי מקגונגל – הניח ליד האבן שקית בד משובץ, קשורה בסרט. בפנים היו כריכים. לידם – פתק:

ללא גלוטן. הפעם בדקנו.