אני מאוהב

הלכתי על מדשאות בית הספר. הרוח הקרה חדרה לגופי והקפיאה אותו. לפתע, ראיתי את לונה, שערה מתבדר ברוח, שפתייה האדומות נושקות לסביבה באורן החמים, המרגיע.
ניגשתי אלייה. "לונה..."
"כן, נוויל?" שאלה אותי בקולה הרך, הסהרורי והמתנגן.
"אממ... תרצי להיות... לא משנה" עצרתי את עצמי. לא הייתי מסוגל.
"נוויל, אם אתה צריך משהו אז תגיד" אמרה, ועזבה בריצה את המדשאות לאחר שראתה מה השעה. מיהרתי לעשות כמוה, והלכתי לעבר השיעור הבא: שיעור שינויי צורה.
התיישבתי במקומי.
"אדון לונגבוטום, למה איחרת?" שאלה פרופסור מקגונגל בכעס.
"אני... שכחתי" אמרתי, וקיוותי שהיא תייחס את זה לאחת התכונות הגרועות ביותר שלי: זיכרון.
"טוב, אני מבינה, זיכרון זו לא התכונה החזקה אצלך. אבל, אל תנצל זאת. להבא, אני רוצה לראות אותך פה בדיוק בזמן" אמרה, ושילבה את ידיה זו בזו.
"נחזור למטרת השיעור" פתחה מקגונגל. פיתחו בבקשה את הספרים בעמוד מאה שלושים ושש, והיפכו את העכבר שמונח לכם על השולחן לקנקן תה, מקושט לפי הכתוב".
פתחתי את הספר בעמוד הדרוש ואמרתי את הלחש שהיה מצויין בספר. אך העכבר שעל שולחני, שישב בשקט בלי לזוז, הפך לקנקן תה חלק לגמי עם זנב עכבר, בעוד שבספר היה כתוב להפוך אותו לקנקן כחול פרחוני, בלי זנב.
"אוי, לונגבוטום, מה נעשה איתך?" שאלה ספק את עצמה ספק אותי. חייכתי חיוך מבוייש. "אז, שיעורי הבית שלך הם ל-ה-ת-א-מ-ן" אמרה, ומיד הוסיפה, "נהדר, העלמה גרינג'ר, מצויין, העלמה פאטיל". השתיים חיכו למשמע המחמאה.
"טוב, נגמר השיעור. יש לכם מזל שאני נחמדה היום, לא תקבלו שיעורי בית".
"יש!" הריעה כל הכיתה.
"אבל: כל מי שלא הצליח להפוך את העכבר לקנקן התה הרצוי" כאן הסתכלה בעיקר עלי, על הארי ועל רון. "צריך להתאמן" סיימה.
כל הכיתה נהרה החוצה, לעבר חדר המועדון, להפסקה. "הרמיוני, תוכלי לעזור לי להתאמן?" שאלתי.
"כן, בטח נוויל" אמרה, וחייכה אליי.
"תודה" אמרתי, ונכנסתי עם הארי, רון והרמיוני לחדר המועדון. ישבנו ליד האח, דיברנו על המורים, הנושא האהוב על כל בית הספר לפיטפוט, אלא שלפתע נזכרה הרמיוני, "בואו, אאמן את כולכם". הארי ורון צייתו בליית ברירה, והלכנו לעבר השולחן. הרמיוני כישפה במהירות כפתור שמצאה לעכבר, וכל אחד מאיתנו התאמן, עד שלבסוף הצלחנו.
"כל הכבוד, כולכם" אמרה, וחייכה בגאווה.



אממ... תגובות?

		הפרק הבא