ארגוס פילץ' - האמת

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

סקיב.
הו, הוא שנא את המילה הזו.
הוא זכר את פני הילדים הצוחקים, הילדים שחשב שהם חבריו, צועקים עליו את המילה הזאת.
וזה היה כואב. כואב מדי. כמו שהם תמיד קראו לו פילץ', וכמו שכדי שיבנו על מי מדובר בסיפור הכואב הזה, ארגוס נקרא בשם משפחתו.
הזקן בבית האבות המוגלגי העביר את ידו בשיערו המדלדל הלבן, נזכר בקושי בעברו המכאיב.
אחת המטפלות נגשה אליו. "הכל בסדר, אדון פילץ'?"
ארגוס פילץ' הנהן בזעף. "סקיב," מלמל. "סקיב."
"אהה," חייכה המטפלת. "אתה רוצה שאקרא לך סקיב?"
לא! חשב לעצמו. "לא," אמר בקול יבש. "רק לא... סקיב."
המטפלת העבירה את אצבעותיה על סנטרה, תוהה האם כדאי לשלוח את האיש לטיפול מחוץ לבית האבות.
פילץ' זכר טוב מאוד את עברו המכאיב.
הוא סקיב. סקיב רקוב וחסר משמעות.
ובמה הוא עסק? בלגרש ילדים ממתחמים אסורים!
יש כאלו שאומרים שכל עבודה המפרנסת את בעליה מביאה לו כבוד.
פילץ' לא האמין במשפט הזה.
כאשר סקיב צריך להתרוצץ ולתפוס ילדים שיש להם יתרון עליו - הם קוסמים והוא לא - הוא לא נהנה מכך.
הוא אפילו סובל.
הוא שונא את עצמו, שונא את חייו.
בשביל מה? כבר מזמן הוא היה צריך ללכת ולהשתלב בחיי המוגלגים, להשכיח מעצמו את משפחתו ואת קיום הקסם.
אבל הוא החליט שהוא לא מוכן לוותר על כך הפלאים הללו, אז, כשהיה צעיר וטיפש.
הוא הלך למקום בו יש הכי הרבה קסם בעולם - להוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.
אדם צעיר וטיפש.
אבל הוא לא היה יכול להכחיש את המשכורת היפה שקיבל משם, שמנעה ממנו לעזוב כל השנים האלו.
הוא זכר את הרבעייה השובבה, שהפתיעה אותו כל פעם מחדש כשהתחיל את עבודתו. הם צצו ונעלמו-צצו ונעלמו. אבל הם היו צעירים מדי כדי לעשות את זה- כך אמר לו המנהל כששאל אותו עליהם.
הם היו רבעייה שהעלתה את קנאתו ואת זעמו - שהתלווה אליה באוטומט, בגלל שיכולותיהם היו דבר שהוא היה יכול רק לחלום עליו.
"הקונדסאים לא יתנו לך לעצור בעדם!" הוא היה שומע את צהלתם למרות שלא ראה אותם בשום מקום.

הוא היה בוכה.
מבלי שאנשים שמו לב, פילץ' היה בוכה.
הוא היה בוכה על כך שהוא סקיב. על כך שאנשים מנצלים את זה לרעתו. על כך שחייו אינם חיים, אלא רק תקווה נואשת למה שיש לאחרים ולו אין.
אפילו הייתה לו הוכחה.

שנים רבות אחרי הקונדסאים, כשפילץ' התחיל את שנות החמישים שלו, הצטרף הארי פוטר להוגוורטס.
ופילץ' היה מספיק חכם כדי לדעת שהוא היה הבן של ג'יימס פוטר, האחד מהארבעה שהתעללו בו בגלל היותו סקיב.
הוא שם עליו עין, והבין כי צדק. הילד אכן שובב כמו אביו ואינו מציית לכללים בדיוק כמו אביו.
אבל אז, ההוכחה שלו הגיעה, והשכיחה ממנו את הארי פוטר המהולל ששנא, כמו ששנא את כל העולם.
ראי ינפתא.
אלבוס דמבלדור המנהל, ביקש ממנו להעביר את ראי ינפתא המפורסם בקסמו למקום שסיפר לו עליו. זאת הייתה טובה, ללא תשלום.
פילץ' הסכים, אבל הוא ידע שרק בגלל יכולותיו הקסומות של הראי הוא יעשה טובה עבור אלבוס דמבלדור ולא ידרוש עליה סכום כסף נכבד.
הוא הביט במראה, וראה את עצמו מחזיק שרביט, ששלל ניצוצות עפים ממנו. הוא נראה מאושר. והוא הראה זאת לכיתה מלאת תלמדים- הוא היה מורה. מה שרצה, מה שקינא בכולם ושנא את המקצוע שלו עוד יותר מהשובבות המורטת עצבים בתלמידים.
המורים היו דמויות שהתלמידים העריצו.
ומי היה פילץ'? אב הבית. האחד שמנקה מסדרונות וצריך חתולה שתדווח לו על כל דבר חשוד.
והו, בלעדי גברת נוריס שלו הוא כבר היה... הוא החליט שבלעדיה הוא בכלל לא היה.
היא הייתה הישות היחידה שהוא לא שנא. הוא אפילו אהב אותה. היא הייתה...
היא הייתה אנושית. אנימאגוסית. והיא הייתה לצידו כל הדרך.
נוריס.
הוא זכר שפגש את הילדה המפוחדת בשכונה ונתן לה לאכול ולשתות אצלו, מבלי שהוריו ידעו. היא ברחה מביתה. והיא הייתה חברתו הטובה ביותר.
שניהם היו משוחחים על הוגוורטס, מחכים למכתבים שלהם, כשפילץ' עדיין לא ידע שהוא סקיב.
לאיזה בית הם יתמיינו? פילץ' אמר שהשם סלית'רין מתגלגל במשפט הכי טוב, מאשר גריפינדור, הפאלפאף או רייבנקלו.
נוריס התעקשה שהפאלפאף מתגלגל טוב יותר.
שניהם לא אהבו את גריפינדור, כי בן דוד של פילץ', שהתמיין לרייבנקלו, מספר שהגריפינדורים מתעללים ומציקים לכל החלשים.
אבל אז הגיע המכתב, והוא היה הראשון לדעת מזה.
הגיע מכתב אחד. רק לאחד. ועל המעטפה היה כתוב: 'נוריס'.
אבל נוריס ראתה את העצב על פניו, את המצוקה, כשהוא הבין שהוא סקיב.
היא אמרה לו שהיא החליטה שהיא לא הולכת להוגוורטס בגלל שהוא לא הולך, והיא התאמנה על להיות אנימאגוסית ברגע שחילצה מספר מסובך את הכישוף.
והיא הייתה חברתו הטובה ועזרה לו תמיד. הם היו אוכלים ביחד ארוחת אחרי - צהריים.
זאת הייתה ההמצאה שלהם - והשעה הכי מאושרת ביומו של פילץ'.
הוא היה נעדר בתירוצים חוזרים מארוחת הצהריים, מבריח מגמדוני הבית אוכל בזמן ששלחו אותו לאולם הגדול.
ואז הוא ונוריס היו חוגגים.
הם היו שותים מיץ דלעת ואוכלים בדרך כלל טלה, כי זה מה שנוריס הייתה אוהבת.
ואחרי כל מה שעשתה בשבילו, הוא היה מוכן לאכול בשבילה מיץ דלעת וטלה. ויחסית לפילץ' הייתה זו מחווה גדולה למדיי.
ואז הגיע האיש ההוא, האיש שאין לנקוב בשמו.
פילץ' קינא גם בו.
למרות שידע שהאיש הזה יעשה הכל כדי להרוג אנשים כמוהו וגם עוד אחרים נוספים, הוא קינא בו.
היה לוולדמורט כוח. היה לו קסם.
אם הוא היה עובר את מה שפילץ' עבר, הוא היה מעריך את חייו הרבה יותר ולא עושה מהומות, חשב פילץ' אז במרמור. רק שאף אחד לא חושב מה עובר על פילץ' המסכן. רק פילץ'.
באותו הרגע הוא פקד על עצמו להפסיק כי הוא התחיל להישמע כמו גמדון בית. למרות שהוא החליט שגמדון בית והוא לא ממש שונים.
הוא לא האמין שאדון האופל לא לקח גם אותו, לא לקח את חייו.
"אני סקיב!" רצה לצרוח. "בטוח אתה רוצה לרצוח גם סקיבים!"
אך מנראה שאפילו אדון האופל, סיבה מוצדקת ביותר לכיתוב גבורה על הקבר שלו, החליט לעשות לו דווקא.
בלי נוריס הוא היה מתאבד. טוב, אולי לא.
הוא היה פחדן. הוא ידע שאיננו מסוגל לרצוח או לפגוע, ושאם היו נותנים לו פעם אחת לבצע את אחד העונשים המופרכים שנאם עליהם, הוא היה משקשק מפחד ומסרב, או מפיל את העבודה על מישהו ששנא במיוחד.
כן, נראה כי ארגוס פילץ' שנא את ארגוס פילץ', עד כמה שזה נשמע מופרך. אך נראה שפילץ' עצמו היה אדם מופרך, אך גם עם זאת מעורר רחמים.
הוא היה מנסה להביא אליו כוחות עם כל מני אמצעים מיוחדים, אך מנראה שהכל היה בולשיט. הכל היה חסר ערך וחסר תועלת.
אז כשיצא לפנסיה החליט פילץ' להתנתק מהכל ולבלות בבית אבות מוגלגי את שארית חייו. שם, באמת, כולם היו שווים לו, אבל הוא לא היה מאושר.
שלוש שנים של ישיבה על כיסא גלגלים מרופד, כשהאחיות מכריחות אותו לקחת כדורים ותרופות כל מספר שעות הספיקו כדי לגרום לו להתגעגע לחיים בעולם הקסם, שם היה יכול לחיות בנעימים.
אז הוא ברח. גם משם, כשגברת נוריס ישנה בתוך הילקוט שהרכיב על גבו.
הוא חזר אל בית משפחתו, ולהפתעתו, הם קיבלו אותו בשמחה. והחתולה שלו, גברת נוריס, נכנסה בדמות האדם שלה, ונחשבה לדיירת לכל דבר.
והם היו החברים הכי טובים, החליט לעצמו פילץ' לבסוף. החברים הכי טובים.