הרמיוני גריינג'ר

"למה המבט המדוכא הזה, הרמיוני?" שאלה גברת גריינג'ר והכניסה תפוח אדמה נוסף לפיה. "מה? לא, זה כלום" אמרה הרמיוני בחוסר ריכוז. "נו, ספרי לנו חמודה. יש משהו בבית הספר?" שאל אדון גריינג'ר והביט בעיניים בוחנות בביתו שלעסה את קציצת הבשר שלה. הרמיוני השפילה את מבטה לצלחת. "בערך..." מלמלה הרמיוני. "שוב פעם מגי הזאת מתחילה להציק לך? אני חושבת שהשיחה שהמחנכת עשתה איתה ממש לא פתרה את הבעיה, אני חושבת שאפנה אל המחנכת שלך בעצמי" אמרה גברת גריינג'ר בכעס. "לא, לא אמא! זה בסדר!" מיהרה הרמיוני לומר, אך ניכר על פניה שהיא אינה אומרת את האמת.

מגי בהחלט המשיכה להציק להרמיוני, יחד עם כל חבורתה שנקראו "המקובלות". ועכשיו זה היה אפילו יותר נורא. מגי גזרה על הרמיוני חרם. לא שמישהו דיבר איתה לפני, אבל עכשיו זה כאילו היה חוק ברור שאסור לאף אחד לדבר עם הרמיוני. אבל כמובן שמותר להתלחשש אחריה מאחורי גבה, לצחוק ולתקוע מפרקים אחד בשני בכל פעם שהיא עוברת, ולשים לה רגל בכיתה. הרמיוני הייתה רגילה לכל אלו. היא הייתה ילדה מיוחדת מאז ומתמיד. היא הייתה ילדה שקדנית וחרוצה שהייתה תמיד מסתובבת עם לפחות ספר עב-כרס אחד לכל מקום, שהוציאה מאיות מבחן לאחר מבחן, וידעה לענות על כל שאלה ששאל המורה בכיתה לפני שהתלמידים האחרים בכלל קלטו את השאלה. ואם לא די בכך, דברים מוזרים ובלתי שגרתיים תמיד התרחשו סביב הרמיוני. כשהייתה מתווכחת עם מישהו תמיד היה לפתע יוצא לו עשן מהאוזניים או שאוזניו היו מתנפחות פי שלוש ממימדיהן הרגילים, או פעם אחת, כשהייתה הרמיוני בגן הילדים, הדביק לה זאטוט קטן סוכריות גומי לשיערה, ובלי שבכלל נגעה בשיערה, כל סוכריות הגומי נעלמו ממנו והופיעו על שיערו הבלונדיני של הילד המבוהל.

כך שאז ומתמיד הרמיוני הייתה רגילה לכך שהילדים האחרים לא מחבבים אותה. הם קראו לה בשמות, ציחקקו כשחלפה על פניהם, ונהגו לקרוא לה "חרשנית מרובעת ומוזרה". הרמיוני למדה להתרגל ולהתעלם עם הזמן, אך אין זה אומר שלא נפגעה קשות מהילדים בכל פעם. ליבה עדיין נצבט שמישהו צחק כשענתה תשובה ארוכה מדי לשאלה של המורה בכיתה, או כשניסו ילדים לשים לה רגל במעבר בזמן שפנתה לצאת מהכיתה. "הרמיוני, אני לא מוכנה שהמגי הזאת או אף ילד אחר יהרסו לך את החיים! זה אמור להיות השלב הכי כיף בילדות שלך! ואני לא מוכנה שתעלי לכיתה ו' בשביל עוד שנה נוראית כזאת. אני אלך מחר לדבר עם המחנכת שלך" אמרה גברת גריינג'ר בהחלטיות ונגסה מהכרוב שנח על צלחתה. לפני שהצליחה הרמיוני למחות, דיבר אדון גריינג'ר."למען האמת, יקירה, שנת הלימודים בין כה וכה עומדת להסתיים בעוד שבועיים. במקום להתחיל עכשיו במשא ומתן עם המחנכת והכיתה של הרמיוני, חשבתי שאולי פשוט נעביר אותה שנה הבאה לבית ספר אחר. יש שני בתי ספר קרובים באזור, שניהם מצוינים ואני בטוח שבשניהם תתקבלי בברכה. בכל מקרה, את עם הילדים האלו מאז הגן, אני חושב שזאת הזדמנות מצוינת להכיר ילדים חדשים" אמר. גברת גריינג'ר נראתה מבולבלת. "אהה... מה את אומרת, חמודה? זה נשמע לך מתאים?" שאלה בהיסוס.

הרמיוני לא ידעה מה לומר. ללכת לבית ספר חדש לגמרי? ומה אם גם שם הילדים לא יקבלו אותה? ויהיה הרבה יותר קשה להתחיל מחדש... "אני לא יודעת.." מילמלה הרמיוני. "את לא צריכה להחליט עכשיו, חמודה. תחשבי על זה. נוכל לעביר אותה לבית ספר אחר במהלך כל החופש הגדול" אמר אדון גריינג'ר ולגם מכוס התה הקר שמולו. הרמיוני הלכה לישון באותו ערב עם אלף מחשבות מתרוצצות במוחה. היא תהתה בנוגע לבית הספר החדש. היא בהחלט שנאה את בית הספר שלה, עם כל חבורת "המקובלים והמקובלות" שאימללו את חייה. המפלט היחיד שלה היה הספרים שנשאה לכל מקום, ששימשו לה התנתקות מחייה. אך בכל פעם שתפס אותה אחד הילדים קוראת בהפסקה אחד מספריה העבותים, הוא החל לקרוא לה בכינויי גנאי. השבועיים האחרונים ללימודים היו בלתי נסבלים מבחינת הרמיוני, עד הצלצול האחרון שהודיע על פתיחת החופש הגדול. נשמעה קריאת ההידד של חבריה לכיתה של הרמיוני, ובתוך פחות מדקות ספורות כבר הייתה הכיתה ריקה מלבד הרמיוני והמחנכת שלה, שעוד סידרה את שולחן הכתיבה שלה. "גברת גרינט?" שאלה הרמיוני בהיסוס. "כן, חמודה?" אמרה גברת גרינט. היא הייתה אישה דקיקה בעלת שיער צהצהב וארוך ופנים נעימות למראה. "רציתי לומר לך ש... ששנה הבאה אעבור לבית ספר אחר. אבא שלי כבר הסדיר את העניינים עם המנהלת ורציתי רק לומר לך" אמרה הרמיוני ונשפה אנחת הקלה. לבה הלם בחוזקה כשאמרה אתמול באומץ להוריה בארוחת הערב שהיא אכן רוצה לעבור לבית ספר אחר, וכעת כשאמרה את זה למורתה ידעה שאין דרך חזרה. "אוי, מדוע זאת הרמיוני? צר לי מאוד לשמוע... את התלמידה הטובה ביותר בכל המחזור, את יודעת. בהחלט לא היו מזיקים עוד תלמידים כמוך" אמרה גברת גרינט. "אני פשוט מרגישה שזה לא מקומי" אמרה הרמיוני ומיהרה להסתלק מהכיתה. השבועות הראשונים של החופש הגדול היו טעונים מאוד. הרמיוני לא חדלה לחשוב על הבית ספר החדש שאליו נרשמה, איך יהיו התלמידים והאם יקבלו אותה שם ביותר חן מאשר בבית ספרה הישן. בבוקר העשרים ושבעה ליולי התעוררה הרמיוני בפיהוק רחב בשעה תשע בבוקר.

היא התמתחה במיטתה והביטה לרגע במבעד לחלון, ששיקף שכונה רגועה באחד מהפרברים הפשוטים של מעמד הביניים באנגליה, ואז ירדה במורד המדרגות. זה היה יום ראשון בבוקר, ולכן גם אביה ישב ליד השולחן ואכל בחדווה את הפנקייקס שממולו. הרמיוני התיישבה בעת שאמה הגישה לה את הצלחת שלה, שעליה היו שני טוסטים מרוחים בריבה. "אז, חשבתי שאולי היום נלך למוזיאון-" פתחה אמה אך לפתע נקטעה על ידי רעש חזק של מקש כנפיים חזקות זו בזו. לפני שהסיפקו הגריינג'רים להבין מאין מקור הרעש, עף בטיסה לתוך המטבח, מחלונם הפתוח, ינשוף בעל נוצות רכות וערמוניות. הוא נשא במקורו מה שנראה כמכתב, והפיל אותו היישר לצלחתה של הרמיוני, ומיד התעופף משם כאילו ינשופים שמפילים מכתבים ממקורם לצלחות ארוחת הבוקר הם הדבר הכי נורמלי בעולם. אדון וגברת גריינג'ר שלחו מבט מוזר בהרמיוני. היא הרימה את המעטפה, וראתה שכתוב עליה בדיו ירוקה ונוצצת- מיועד להרמיוני גריינג'ר. "אה.. אני לא יודעת אבל כתוב שזה מיועד לי" אמרה הרמיוני בגמגום. "תביאי לי לראות את זה" אמר אדון גריינג'ר בדאגה ולקח מידי הרמיוני את המכתב. הוא פתח אותו, קרא את התוכן ומיד הרים את גבותיו בבהלה. "מה זה, יקירי?" שאלה בבהלה גברת גריינג'ר. הוא הושיט לגברת גריינג'ר את המכתב והיא פלטה צווחת בהלה. "אולי תראו לי כבר את המכתב?" אמרה הרמיוני שהחלה לאבד מסבלנותה. גברת גריינג'ר הגישה להרמיוני את המכתב.

הוגוורטס- בית ספר לכישוף ולקוסמות.

מנהל: אלבוס דמבלדור (מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

גברת גריינג'ר היקרה,

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגרווטס לכישוף ולקוסמות. מצורפת בזאת רשימה הספרים והציוד הנחוץ. שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. ההגעה להוגרווטס תעשה על ידי הרכבת האקספרס שברציף תשע ושלושה רבעים בשעה אחת עשרה בדיוק.

בכבוד רב, פרופסור מינרווה מקונגל.

הרמיוני בהתה זמן מה במכתב בפה פעור ולא מצאה שום דבר להגיד. כעבור דקות אחדות, בהם ישבו מבולבלים כל משפחת גריינג'ר, נשמע צלצול בפעמון הדלת ואחריו דפיקה חזקה.

		הפרק הבא