אריאנה

הפרח בידה של אריאנה הסתובב באוויר, בגובה של שישה מטרים לפחות, גדל והתכווץ בעודו מרחף לו, ושינה את צבעו שוב ושוב. היא הביטה בו מוקסמית וצחקה, צחוק מתגלגל של ילדה בת שש. שלושה נערים מוגלגים נשענו באותה העת על עץ אלון עתיק שהיה בסמוך למקום בו אריאנה השתעשעה בפרח שלה. הם היו בני חמש עשרה והעבירו ביניהם בקבוקים של יין, צוחקים מרוב שכרות.

השעה הייתה כמעט שבע בערב. אריאנה הייתה כבר אמורה להיות בבית, הותר לה להיות בחוץ רק עד שעת אור ועכשיו השמיים כבר החשיכו. אבל היא לא רצתה לעזוב את הפרח המופלא שלה ששינה את צורתו וצבעו בכל רגע ורגע, בעודו מרחף באוויר. המוגלגים הביטו בה בעניין. היא הייתה בת שש אבל אין זה אומר שהיא לא הייתה יפה, עם שיערה הבלונדיני ועיניה הכחולות. הם היו שיכורים ומשועממים. הם נטפו אכזריות כמו ארס משיניו של נחש.

בסופו של דבר הפרח נפל מהאוויר ונחת לידה של אריאנה, בצורתו המקורית, משעמם עם עלי כותרת ורודים. היא הביטה בו בעצב וכשהרימה את מבטה היא גילתה את שלושת הנערים המוגלגים מולה. הם הביטו בה בעניין וצחקו. "היי, איך עשית את זה, ילדה?" אמר אחד מהנערים ביהירות. "לא יודעת" אמרה אריאנה בתמימות. היא הייתה תמימה מכדי לדעת שעליה לרוץ עכשיו, לרוץ מהר ככל יכולתה. "תעשי את זה שוב" אמר הנער השני. אריאנה הביטה בדאגה בנערים. היא ניסתה להתרכז בפרח ולגרום לו לעשות משהו, אבל כלום לא קרה. "נו, כמה זמן לוקח לך?" שאל הנער השלישי בחוסר סבלנות. הוא החליף מבטים עם חבריו. אריאנה הסמיקה.

"אני לא מצליחה לעשות את זה" אמרה בבושה. "מה את לא מצליחה?" שאל אחד הנערים. הוא נראה כועס, רותח מזעם. "אני לא יודעת איך עשיתי את זה. אני לא מצליחה לעשות את זה שוב "היא אמרה כמעט בלי קול. היא החלה לפחד. הנערים נראו מאיימים. "תעשי את זה עכשיו!" צעק אחד הנערים והשניים האחרים החלו לצחוק. אריאנה החלה לדמוע. "אני...אני לא..." היא ניסתה להתרכז בפרח ככל יכולתה אבל הוא לא הגיב. "נו כבר!" החלו לצרוח הנערים.

"נמאס לי כבר!" אמר אחד הנערים. הוא בעט באריאנה בכול כוחו והיא נפלה על הקרקע. הנערים האחרים פרצו בצחוק. הם החלו להכות את אריאנה, שכבר בכתה ללא שליטה, באכזריות. לאחר ששיעמם להם להרביץ לאריאנה הם החלו מפשיטים אותה משמלתה הקטנה ואנסו אותה. הם דחפו אותה מהם וצחקו בקולות רמים ואז הסתלקו מהמקום, לא לפני שהספיקו להגיד  "חסר לך שאת מספרת את זה למישהו, ילדה!" .

אריאנה נשארה, ערומה פצועה ומדממת, גופה הקטן לא מסוגל להכיל את העוול שקרה לה, ובוכה. היא בקושי קמה על רגליה הקטנות שרעדו ללא שליטה והתלבשה שוב בשמלתה, ואז רצה לביתה. הוא היה במרחק של פחות מקילומטר משם, אבל לאריאנה זה נראה כמו נצח. היא רצה ובכתה, מייבבת בקולות ברמים אבל לא מפסיקה לרגע לרוץ. היא רצה כאילו הנערים האלו רודפים אחריה, כאילו הרוח משחקת איתה תופסת. היא הגיעה לביתה פצועה, חבולה, ועדיין מדממת. הצרחה של אמא שלה, הצעקה של אבא שלה, הקריאות המפוחדות של אברופת' ואלבוס לא איחרו לבוא. אביה דרש לדעת הכול, מי עשה לה את זה.

כשלא הסכימה לספר, היא עדיין זכרה מה הנערים אמרו לה, הוא הכריח אותה לשתות שיקוי אמת מהביל שפלט את כל האמת מפיה. מעולם לא ראתה אריאנה את אבא שלה כועס כל כך. הוא בעט בדברים וצרח "אני ארצח אותם!!" פניו היו אדומות ועורקיו היו בולטים. אמה הייתה בהיסטריה מוחלטת, היא צרחה ובכתה בפאניקה.

אפרובת' ניסה להרגיע את אימו ואלבוס לקח את אריאנה לחדרו. הוא עזר לה לנקות את פציעותיה, הלביש אותה בזהירות ואז ישב לצדה ומלמל לה שירי ערש עד שנרדמה בשינה מלאה בסיוטים על הנערים שרודפים אחריה, ולבסוף תופסים אותה. אביה רצח את המוגלגים שאנסו אותה כמה שבועות לאחר מכן. הוא הועמד למשפט ונשלח לאזקאבאן, ואריאנה לא ראתה אותו יותר מעולם.

כוחות הקסם שלה מעולם לא חזרו אליה, היא לא יכלה לשלוט בהם, מאז הטראומה שעברה. חייה של אריאנה היו אומללים ומלאי סבל, אך האור היחידי בחייה היה אמה האהובה והמסורה ואחייה אפרובת' ואלבוס שהיו נאמנים ומלאי סבלנות כלפיה ודאגו לה כמו שאביה דאג לה בחייו. היא מתה בעודה נערה צעירה מקללה לא מכוונת של אחיה שכוונה כלפי מישהו אחר, אך המחשבה האחרונה שחשבה לפני שנעלמה מפני האדמה לנצח היה פרח קטן שמרחף באוויר ומשנה את צורתו.