היי, מאלפוי

"היי מאלפוי!" צעק ג'יימס פוטר. ג'יימס פוטר ג'וניור, לייתר הדיוק. "שכחנו שלא משחקים עם צבע לבן היום? אופס, ככה זה תמיד..."

אלבוס והוא צחקו והלכו משם.

נו באמת. חשב סקורפיוס. זה הכי טוב שיש להם? לאבא לפחות היה חצי שכל.

הוא ידע שהוא צריך לקלל אותם, אבל אבא שלו אסר על זה בתקיפות. חבל שהם לא ידעו שזאת הסיבה, ושהוא לא פחדן. 

הוא עשה אצבע משולשת לכיוון גבם, והתכוון להסתלק כשהוא שמע צחקוק. הוא גישש מסביב ומשך בגלימת ההיעלמות, שמתחתיה הופיעה לילי-לונה.

"פוטר." הוא הפטיר, והלך משם.

לילי הלכה לבד לחדר אוכל. זה היה השבוע הראשון שלה, והאחים שלה נטשו אותה בגלל שהיא לא הציקה למאלפוי. טיפוסי. גם בגלל שהיא קיבלה את גלימת ההיעלמות ואת המפה. מה לעשות, אבא העדיף לא לצ'פר את שני הבריונים הכי גדולים בבית הספר. וכחבר בחבר המנהלים הוא ידע בדיוק מה התעלולים שלהם היו.

לילי ראתה אותו כמה פעמים בהוגסמיד, מדבר עם שני הבריונים גסי הרוח שאיך-שהוא היו האחים שלה. השיחה הייחידה שהייתה לו איתה הייתה שבח שהיא לא עקבה אחרי אחיה הבוגרים.

"ואל תהיי רעה לסקורפיוס מאלפוי, אוקיי? את לא רוצה ריב תמידי עם סלי'ריני, אפילו שהוא גדול ממך בשנה. ואפילו שגם את בסלית'רין, להבדיל מהאחים שלך. ולוויזלים יש סיבה ללהיות ב רייבנקלו, אז אל תצחקי אליהם או שהם פשוט יקללו אותך. ו-"

"הבנתי אבא. ביי."