להתגבר

הוא התעורר מנשיקה קלה על שפתיו.

"בוקר טוב" אמר קולה המוכר.

הוא הסתובב על צידו, מביט בפניה היפות.

"בוקר טוב" ענה בקול רדום משהו.

היא לבשה כותונת לילה קצרצרה, וכעת הייתה עסוקה בסירוק שיערה הג'ינג'י המרדני.

"קיבלנו ינשוף מהוגוורטס. חיכיתי לך כדי לפתוח אותו." היא הצביעה על השידה הקטנה שליד מיטתם המשותפת. הוא התיישב בקול אנחה והרכיב את משקפיו. הוא פתח את המכתב והקריא:

                                         הארי וג'יני פוטר,

                                         הנכם מתבקשים להגיע בדחיפות לבית הספר הוגוורטס בנוגע לבתכם, לילי-לונה פוטר.

                                                                                               בכבוד רב,

                                                                                                   מינרווה מקגנוגל

                                                                                                       מנהלת בית הספר.

הוא הסתכל על ג'יני במבט מודאג. "מה לדעתך קרה ללילי?"

"אין לי מושג" גם היא נראתה מוטרדת.

מנהלת בית הספר היא אישה עסוקה, והם מעולם לא קיבלו מכתב כזה בנוגע לאף אחד משני ילדיהם הגדולים. הם התלבשו במהירות והתעתקו להוגסמיד.

"שלום, מיילו נמצא?" שאל הארי את האדם שעמד מאחורי הדלפק ב"פונדק ראש החזיר".

"כן, זה אני. מה תרצו?"

"היי מיילו, זה הארי, הארי פוטר."

עיניו של הבחור נדדו במסלול המוכר אל צלקתו של הארי, והורחבו בהפתעה.

הארי התעלם והמשיך כאילו לא קרה דבר. "אני צריך לעבור בתמונה הזאת, אני בטוח שאבא שלך הסביר לך עליה."

מיילו היה בנו היחיד של אברפורת'.

הוא הנהן."אני יודע למה אתה מתכוון. עכשיו, אם רק תוכל להראות לי תעודה מזהה כלשהי, כדי לדעת שאתה לא פושע תחת השפעה של שיקוי פולימיצי..."

הארי חייך והוציא את רישיון ההתעתקות שלו.

"כן... בבקשה, אדון פוטר. זאת אשתך? כן, כמובן שגם היא יכולה לעבור... אני מניח שאתה מכיר את הדרך..."

הארי הנהן בתודה, ועזר לג'יני לטפס פנימה. הוא נכנס לתמונה מיד אחריה.

~~~~~~~~~~

"פוטר? בואו אחריי בבקשה" אישה צעירה שנראתה כאילו היא סיימה את הוגוורטס לפני שלוש שנים לכל היותר, ליוותה אותם למרפאה."אני יודעת שאתם מכירים את הדרך," התנצלה, "אבל זו הוראה מפורשת של המנהלת מקגנוגל."הם הודו לה ונכנסו פנימה.

במרפאה הם ראו את מדאם פומפרי, המנהלת מקגנוגל ותלמיד הוגוורטס שהארי העריך את גילו בחמש עשרה. פניו של הנער נראו לו מוכרות משום מה, למרות שהארי היה בטוח שלא ראה אותו בעבר. השלושה רכנו מעל מיטה מאוכלסת.

ג'יני החווירה, ושניהם רצו לעבר המיטה. הם ראו את לילי שוכבת שם, פניה לבנות כסיד.

"מה... מה קרה לה?" שאל הארי ברגע שנשימתו חזרה אליו.

הפרופסור מקגנוגל הסתובבה אליו. "היא נפגעה מקללה."

הארי כיסה את פיו בתדהמה. ג'יני ליטפה את ראשה של לילי בבהילות, כאילו זה יכול לעזור לה איכשהו.
"אני... אני כל כך מצטער" לחש הילד שרכן מעל המיטה של לילי. "אני חשבתי שהרגתי אותה... לראות אותה נושמת זו הקלה גדולה בשבילי, אבל אני עדיין מרגיש נורא." עיניו ממש התחננו בפני הארי שיסלח לו. על גלימתו של הילד התנוססה סיכת מדריך של גרינפינדור.

"רבתי עם ילד אחד מסלית'רין-הוא העליב את אימא שלי, קרא לה משוגעת. הקללה ששלחתי אליו פגעה בבת שלכם בטעות. אני ממש מצטער" הוא הרכין את ראשו, והארי ראה דמעה זולגת במורד לחיו.

"דרך אגב, אני איימוס סלמנדרה, הבן של לונה לאבגוד. אמא סיפרה לי המון עליך, הארי פוטר." איימוס חייך חצי חיוך.

~~~~~~~~~~

בלילה, הארי וג'יני ישנו במשמרות. כשאחד ההורים ישן על הכיסא הנוקשה שבמרפאה (למרות שהוצעו להם מיטות נוחות באגף המורים), השני עמד ליד לילי, מלטף את ראשה ולוחש-ספק לה ספק לעצמו-מילים מרגיעות. לילי התעוררה כשאביה מלטף את ידה ומסתכל עליה בדאגה.

"אבא?" שאלה חלושות.

הוא הסתכל עליה, עיניו מביעות אהבה ודאגה אין קץ. "כן, לילי אהובה שלי"

"אני לא מרגישה את הרגליים... הקללה פגעה בי שם, אז היה אמור לכאוב לי, אני לא מבינה..."

"הכל בסדר, לילי. מדאם פומפרי היא מרפאה מנוסה, אני בטוח שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. את יודעת שהיא הצמיחה לי מחדש את כל העצמות בזרוע הימנית בלילה אחד?" הוא ניסה להקל על האווירה בעזרת מעט הומור. נסיון עלוב למדי, לדעתו. לילי חייכה חיוך קלוש.

ג'יני הצטרפה לבעלה, והשלושה הסתכלו אחד על השני בשתיקה, מנסים לשאוב עידוד אחד מנוכחותו של השני. 

"הארי, ג'יני, אתם מתבקשים לעזוב את החדר. אני צריכה לערוך ללילי בדיקה סטרילית" אמרה מדאם פומפרי.

הארי ניתק את ידו מידה של בתו, וחייך אליה בעידוד. ג'יני נישקה את מצחה של לילי. הם יצאו מהחדר.

"אתה חושב שהיא תהיה בסדר?" רק כשהיו לבד ג'יני הרשתה להודות בפחד הגדול שלה. ליד לילי היא הייתה חייבת להישאר חזקה. היא לא רצתה להפחיד אותה יותר ממה שהייתה מפוחדת גם ככה.

"אני מקווה. אני חושב שאפילו מדאם פומפרי לא יודעת בוודאות... נשאר לנו רק לקוות ולסמוך עליה, על שתיהן: על כוחות הריפוי והניסיון של מדאם פומפרי ועל כוח הסבל של לילי. בשם אלוהים, אני מוכן לתת הכול כדי שלילי תהיה בסדר"

ג'יני התחילה לבכות והוא חיבק אותה בתנועה מגוננת.

~~~~~~~~~~

מדאם פומפרי יצאה מהמרפאה. "אני עשיתי כל מה שיכולתי, אבל הסיכויים קלושים.... אני... היא... הו, בשם מרלין! על מי אני עובדת?... אני פשוט אומר לכם את זה. הבת שלכם לא תוכל ללכת יותר בחיים."