לילי אלקאו והגברת באדום

זה היה ערב סגרירי.

גשם הידפק על חלונות הבתים בפרברי העיר ניו-יורק, כשנשמע צלצול הפעמון.

איימי אלקאו, אישה אדמונית בעלת עיניים כחולות, התרוממה מהספה שעליה ישבה וראתה את אחד הסרטים האהובים עליה ",כבר באה!" היא צעקה בשעה שניסתה להיאבק בשמיכת הצמר שעטפה אותה, עד השצליחה לקום לחלוטין.

היא הלכה בקושי, עייפה ומוטרדת, משפשפת את עיניה. היא ניגשה לדלת, והבעת תדהמה התפשטה על פניה כרשאתה מי בפנים.

זה היה בחור בן כשלושים.

שיערו היה שחור כמו שמי הלילה שבחוץ, ועיניו ירוקות כאבן ברקת נוצצת במיוחד. הוא היה לבוש כמו דייג פשוט: חולצת הוואי מכופתרת בדוגמת פרחים ירוקים, מכנסי ברמודה קצרים, וכובע, שלא עזר לו במיוחד בהתחשב בחושך שהיה בחוץ.

הוא חייך חיוך גדול שחשף את שיניו הלבנות, והושיט לאיימי עריסה קטנה בצבע כחול, עם ניחוח מדהים של מי ים וצדפים.

היא החזיקה את העריסה, נושמת את ריחה המלוח, ותוך כדי פתחה את הדלת לרווחה שנתנה לגבר להיכנס.

הוא התיישב על כיסא קטן ליד השישי בסלון.

"אתה יכול לשבת על הספה, תרגיש כמו בבית."

פניה עדיין היו מאובנות מתדהמה, אך היא חייכה מעט על עצם המחשבה. תרגיש כמו בבית... קצת אירוני שלפני כחצי שנה זה באמת היה הבית שלו.

הוא פנה להתיישב בספה, כשלפתע שמע קריאת תדהמה מכיוון המטבח.

"א-אתה... א-אתה מ-מצ-מצאת אותה..." היא מלמלה, לא האמינה שזאת אותה התינוקת...

אותה התינוקת בעלת השיער השחור והעיניים הירוקות, אותה התינוקת שדמתה כל כך לו...

אותה התינוקת שהרופאים אמרו שוב ושוב שלא יוכלו להציל...

אז איך האי נמצאת עכשיו בזרועותיה?

"הו, איימי יקרתי... זה אחד היתרונות בלהיות כמוני." הוא אמר בחיוך קורן, וצחק צחוק מתגלגל.

איימי הצטרפה אליו בצחוק מהוסס.

"אתה מתכוון.... שלקחת אותה משם?" היא שאלה, עיניה פעורות בתהדמה. האי כבר ידעה את התשובה, אך הייתה חייבת לשאול. הוא מצדו, רק הנהן בראשו.

"אוי... לא היית צריך לעשות את זה. אני מכירה את האח שלך, והוא חתיכת בריון." האי אמרה בזעפנות, וחבטה בשיש הלבן בערזת מטלית.

"אבל... אני אוהב אותך איימי. אני אעניק לך תא כל הים אם רק תבקשי." הוא אמר, וקם מהספה.

הוא התקרב אליה יותר, מניח את ידו על לחיה.

היא הסבה את מבטה לאחור, אל עבר התנור, והניחה את המטלית על הצד העליון שלו.

"אמרתי לך... אנחנו לא יכולים להיות ביחד." היא ארמה בעצבות, ונאנחה.

האו הביט בה במבט עצוב... עיניו הנוצצות הפכו למימיות, כמו הים והאוקיינוס שעליהם האו מדבר רבות כל כך.

"אם תשני את החלטתך, אני אבוא."

היא שמעה את צעדיו, כשמבטה עדיין מוסב לאחור וגבה אליו, ושמעה את הדלת נפתחת, ונטרקת.

הריח המלוח, ריח הים והצדפים, עדיין היה שם... שרידים ממנו.

היא נאנחה, והביטה בתינוקת הקטנטנה.

כה עדינה, כה יפה... כה דומה לו.

היא נאנחה שנית, כשלפתע שמה לב לפתק קטן המחובר לעריסה.

היא משכה אותו והחלה לקרוא:

איימי,

זה אני... דון שלך...

אחרי הרבה ויכוחים, הצלחתי סוף סוף לקחת מאחי את התינקות.

לילי, כמו שתמיד רצית לקרוא לה...

אם תצטרכי עזרה מתי שהוא, אני אהיה כאן.

אני עדיין חושב על מה שאמרתי לך אז, ואני חושב שזה יהיה רלוונטי עכשיו כשהיא בחיים שוב.

שלך,

דון.

איימי התיישבה על הספה האפורה והמרופטת, ולא ידעה מה לעשות.

ילדה כזאת... איך האי תחיה?

האם היא תצליח לשרוד?

היא ידעה על כל הסכנות שאורבות לאנשים כמוהה....

היא לקחה את התינקות הקטנה, וערסלה אותה בזרועותיה.

היא נשמה את ריחה המלוח של העריסה, ושקעה אט-אט במחשבות.

------------

מה אתם אומרים?

אשמח לביקורות בונות :)