לבד

סליחה שלא קורים כאן הרבה דברים אבל זה פרק ראשון ורציתי להסביר את הסיטואציה שכולם נמצאים בה...
הפיק נכתב מנקודת המבט של ג'ורג' וויזלי, תבלו!!!

זהו, זה נגמר. המלחמה נגד אדון האופל הסתיימה. זה כל מה שמעסיק את כולם חוץ ממני, סיום המלחמה. אותי מעסיק רק דבר אחד, המוות שלו, הידיעה שלא אוכל לדבר איתו יותר, לתכנן איתו דברים... רק המחשבה על זה שפרד, התאום שלי, האוזן הקשבת לא יוכל להסתכל לי בעיניים יותר מעבירה בי צמרמורת.                                                                                            
 כולם מתייחסים לזה כאילו הוא לא באמת מת. כאילו הוא הולך לצוץ כל רגע מאחורי איזה קיר, שיערו צבוע בכתום אש ותווי פניו, שנראים בדיוק כמו שלי חוץ מהעובדה שלו יש שתי אוזניים, חייכנים כרגיל.                                                                                                                               
 אין להם שוב זכות לשמוח ולהיות רגועים! וזה לא משנה שהמלחמה הסתיימה. דווקא בגלל הנסיבות. דווקא בגלל כמות ההרוגים. הם אמורים להתאבל עכשיו.                                                                                       
והארי פוטר הדגול! מנצח לו על כל מקהלת השמחה הזו! עם כל מי ומה שהוא איבד בחיים הוא לא זה שאמור לדעת יותר מכל מה אני מרגיש? ומה אני באמת מרגיש? אני מרגיש לבד. אין אם מי להתיעץ, אין עם מי לדבר. כל שאני יכול לעשות הוא להסתובב עם המחשבות שלי. אבא כולא אותנו ב"מחילה" כבר יומיים כי הוא טוען שדווקא עכשיו אוכלי המוות ינסו לעשות קאמבק. כמובן שגם הארי נמצא איתנו כאן.                                                                                                                           
אין לי סיבה ממשית לכעוס עליו, באמת שאין, אבל אני עדיין כועס. אולי בגלל שהוא התמודד כל כך טוב עם המוות של סיריוס בזמנו, הוא כמעט ולא דיבר על זה והתנהג די כרגיל. אני לעומתו מסתגר בחדר שלי ולא יוצא.                                                                                                                                                                         
 "ג'ורג', חמוד אתה שם?" אני שומע את אמי קוראת לי מבעד לדלת חדרי. "כן אמא" אני שומע את עצמי עונה לה, "קדימה ג'ורג' רד לארוחת הבוקר" היא מפצירה בי "לא יצאת מהחדר שלך כבר יומיים אתה חייב לאכול משהו."  "אני לא רעב" אני עונה בהחלטיות ומחכה לשמוע את הצעדים שלה כשהיא יורדת במדרגות.                                                                                                         
 אני שומע את כל האחרים מדברים אבל אין לי מושג מה הם אומרים.                                                            
   פתאום, אני מתחיל להרגיש פרץ אנרגיה בלתי מוסבר, כאילו מישהו הזריק לי מנה הגונה של אנדרנלין. אין לי מה לעשות כאן, אני חושב לעצמי, אני צריך להתעתק לאנשיהו, אני צריך להיות איפושהו.                                                                                                                                       
  אני שומע קול מהמטבח: "אני אעלה אליו" הקול אומר. זה אבא שלי! והוא בטח עולה אליי! הוא יקרקע אותי לנצח אם הוא ידע שעזבתי את הבית.                                                                                                      
הוא מתקרב לחדרי אבל זה לא משנה, אני כבר החלטתי להתעתק, בכל זאת... y.o.l.o   (ראשי תיבות של "חיים רק פעם אחת" באנגלית). אני שומע אותו מתקרב לדלת חדרי ובדיוק כשאני מתעתק הוא פותח את הדלת בתנופה, "ג'ורג'!" הוא קורא אבל אני בקושי שומע. אני כבר מתעתק, מתעתק למקום שבו הוא לא ימצא אותי, אני מתעתק לחנות שלנו, לחנות שלו בסמטת דיאגון. אני זוכר תקופה שבה ניהלנו אותה יחד... היום רק אני נשארתי.

		הפרק הבא