יערות הצינית, אירלנד
"לומוס" לחש אוליבנדר בעודו משוטט בין עצי הצינית העבים. הוא בדיוק חיפש ענף לשרביט, לא עבה ולא דק מדי, שרביט מיוחד שיותאם למישהו מיוחד. הוא כבר ידע איזו ליבה תהיה לו, אך לא ידע מהיכן לקחת אותה. אוליבנדר פסע למרגלות ביצה עמוקה בתקווה לראות עץ חזק ששאב ממנה את המים. "לומוס מקסימה" לחש וזרק את כדור האור לכיוון אמצע הביצה. והנה, עמד במרכז הביצה עץ גדול ומלא טחב, אך בכל זאת מרשים ומפואר. הוא כיבה את האור שבקצה שרביטו והניף את השרביט לכיוון ערימת גזעי עץ שנחו מצדו והם, ריחפו לכיוון הביצה ויצרו יחד צורה של גשר רעוע. אוליבנדר צעד על הגשר שיצר והנה הוא הבחין ברוח רפאים אפורה שמרחפת ליד העץ. רוח הרפאים הזאת לא הייתה סתם רוח רפאים, אלא רוח רפאים חצי מוצקה שלא נהרגה אלא עברה לעולם הביינים (בין המוות לחיים) בכוח שרביטה. רוח רפאים זאת הייתה הנשמה של העץ.
בעוד אוליבנדר חוצה את הגשר וקרב לעץ, הרוח נעשתה מוצקה יותר, היא שלפה את שרביטה, חסר הליבה (שכך היה רק ענף, אבל בכל זאת היה יכול לדברים מופלאים). אוליבנדר שוב הבחין ברוח זו, בעוד היא נעשת מוצקה יותר ויותר וירה לעברה את קללת הפטריפיקוס טוטאלוס (קללה שימושית מאוד חשב לעצמו אוליבנדר), אך הרוח לא קפאה, אלא החלה לקבל צבע, ועכשיו במקום צל אפור לאיש או, אישה ? "קטרינה ?" רוח הרפאים נעצרה במקומה וקפאה "איך אתה יודע את שמי ?" "קטרינה ?" חזר על עצמו אוליבנדר "זו את ?" רוח הרפאים התקרבה לאוליבנדר "אוליבנדר ?" "חשבתי, חשבתי שמתת, אז, אז..." לפניו של אוליבנדר היו הרבה הבעות שונות באותו רגע: בלבול, שמחה אך היה בו גם... פחד. "אוליבנדר, אני מצטערת, אבל אנו חייבים לעשות את זה הדו קרב יחול כאן ועכשיו, המנצח, זוכה בהמשך חייו"
עוד על קטרינה ואוליבנדר, בפרק הבא !!!
|