פרק ראשון: סמטת דיאגון
לילי פוטר הסתובבה נרגשת בסימטת דיאגון, מחזיקה בידה של ג'יני, אמה. סוף כל סוף היא הולכת ללמוד בהוגוורטס! "בואי לילי, צריך ללכת לכרך ודף בע"מ" אמרה ג'יני. היא ולילי הלכו לאורך הרחוב, ונכנסו לחנות הספרים, אך מישהו עיכב אותה בכניסה. "הי לילי" קרא הוגו, בן הדוד של לילי. היו לו שיער חום מתולתל ועיניים כחולות נוצצות, והוא היה בן גילה של לילי אך גבוה ממנה במקצת. "אה, הי הוגו. גם אתה הולך לקנות ספרים להוגוורטס?"שאלה לילי. הוגו הינהן, ואמר:"יש פה מישהו שמעוניין לפגוש אותך." פתאום הגיע בריצה ילד נמוך ושמנמן, בעל לחיים סמוקות, שיער בהיר ומבולגן ועיניים גדולות ושחורות. כשראה את לילי, הוא פער את עיניו עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי, וגמגם בהתרגשות: "א..א.. את לילי! הבת של..של הארי פוטר! ושל ג'יני! " ואז הוא הביט קצת מעליה וצרח בהתרגשות. "ואת ג'יני! " ואז הוא הוסיף בנימה מתחננת: "אפשר בבקשה חתימה?" ג'יני גילגלה את עיניה. "לא", אמרו היא ולילי פה אחד, משועשעות. "איך קוראים לך?"שאלה לילי בסקרנות. "ג'ונתן," אמר הילד,"ג'ונתן קריווי". "זה הבן של דניס קריווי," הסביר הוגו. השלושה נכנסו לחנות והתקדמו לעבר המדפים העמוסים ספרים. לילי עיינה ברשימת הספרים שלה להוגוורטס והחלה לחפש את הספרים במדפים של החנות. כשיצאו לילי ואמה מחנות אמרה לילי:"אמא, את יכולה לקנות לי עכשיו שרביט עכשיו? בבקשה?" "בסדר" אמרה ג'יני, והן המשיכו במעלה הרחוב. לאחר זמן מה הגיעו שתיהן אל חנות ישנה ומטה ליפול,שמעליה התנוסס כיתוב מתקלף: אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס. הם נכנסו אל החנות ועיניהם נגלו מדפים עמוסים בקופסאות, שככל הנראה הכילו שרביטים מכל הסוגים. מאחורי שולחן עץ ישב לו גבר בגיל העמידה, בעל עיניים ושיער חומים וזקנקן שעיטר את סנטרו. "זה אדון אוליבנדר, נכון אימא?" שאלה לילי. "נכון," אך לא קולה הרך של ג'יני היה זה שענה, אלא קול נמוך ועמוק. לילי הסבה את מבטה לעבר אדון אוליבנדר. "עוד פוטר, מה?" אמר לה באותו קול עמוק.
הוא קם והלך אל מדף מסוים. "מה דעתך על השרביט הנחמד הזה? עשוי עץ אלון, עשרים ושבעה סנטימטרים, די כפיף, מכיל נימי לב של דרקון". לילי הושיטה את ידה ונטלה את השרביט. היא נופפה בשרביט, אך דבר לא קרה.
אוליבנדר לקח את השרביט מידה ובחר לה אחד אחר. "נסי את זה: עשרים וחמישה סנטימטרים, עץ מייפל, גמיש. מכיל שערה של חד קרן." לילי לקחה את השרביט בידה, ועפו ממנו ניצוצות יפהפיים בצבעי זהב, אדום וכתום. "מצוין", אמר אדון אוליבנדר, "זה יעלה לך חמש אוניות וחמישה עשר חרמשים." לילי התבוננה באמה בשעה שהוציאה מארנקה את הסכום הדרוש, והושיטה אותו לאדון אוליבנדר. "מכרת שרביטים גם להורים שלי?" שאלה לילי בסקרנות. "לא, האוליבנדר הקודם מכר להם את השרביטים" ענה לה אדון אוליבנדר.
לילי ואמה יצאו מן החנות כשלילי מחזיקה בשרביטה החדש ותוהה לעצמה למה תלמידי השנה הראשונה לא יכולים להביא מטאטא, והאם תשובץ בגריפינדור. היא גם חשבה על המעריץ הנלהב שפגשה קודם.
" בואי, לילי, הבנים מחכים לנו בחנות ההוקוס מוקוס.", אמרה ג'יני ולילי מיהרה בעקבותיה.
|